הכותרת ב-N12 דיווחה על מותו של "אחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה". זו של ערוץ הספורט ו-mako סיפרה על "אחד מגדולי שחקני תבל". ב"הארץ" הוא כונה "מגדולי הכדורגלנים אי פעם". אחרים, גם בעולם, מסתפקים בהגדרות נטולות היררכיה כמו "ענק" ו"אגדת כדורגל". רק מעטים מרהיבים עוז ונועצים את בן האלוהים ויד שמאלו במסמרות אל התואר האולטימטיבי "הגדול מכולם". אצל כולם הוא "מהגדולים", אצל רובם הוא לא "הכי גדול". למה? כי יש פלה, ואולי עוד כמה טוענים לכתר, אז למה לפתוח עכשיו את הדיון ומה זה בכלל חשוב. ובאמת, זה לא חשוב. מה שחשוב הוא שלא היה עוד שחקן כמוהו. האם הוא היה גדול מכולם? אפשר להתווכח. אבל הוא היה גדול (מה גדול? ענק), והוא לא היה כמו כולם. הוא לא היה כמו אף אחד אחר.
השוואות הן לחם (או גרעיני) חוקם של אוהדי ספורט; ככה זה כשעיסוק הפנאי האובססיבי שלך הוא סדרת תחרויות מתמשכת. והשוואות היסטוריות בפרט, אלו שאין להן בסיס סביר ולא תוחלת, הן כמו תחרות מרתקת ואמוציונלית שלעולם לא נגמרת. אנשים מבוגרים ובוגרים מכלים את ימיהם ואת עצביהם בוויכוחים כמו האם נדאל עקף את פדרר והאם לברון מאפיל על ג'ורדן. אנחנו נזעקים כדי לקבע או לרסק את מעמדו ההיסטורי של ערן זהבי, ונלחמים על מקומם של מסי ורונאלדו ברשימת הגדולים כאילו מדובר בתור לחיסון נגד קורונה. זה טיפשי, זה אפילו ילדותי, אבל זה חלק מלהיות אוהד.
אפשר לוותר על הניסיון להכריע בין מראדונה ופלה. כמו כל ההשוואות הללו, גם זו תחרות תיאורטית שעדיף להשאיר, אם בכלל, למי שזכה לראות את שניהם (ועדיף שגם את קרויף, די סטפאנו ופושקאש) בזמן אמת. עם זאת, אפשר לומר משהו על ההשוואות המגוחכות בין מראדונה לכוכבים בני זמננו (ובפרט ליורשו הטבעי והמתבקש ליאו מסי). אלו באמת השוואות בלתי אפשריות; לא משום שהן מציבות זה מול זה שחקנים מתקופות שונות לחלוטין של המשחק (האם דייגו הנהנתן היה שורד בקצב הרצחני ובאתלטיות העילאית איתם מתמודד מסי? קשה לדעת. האם ליאו הרך היה משגשג גם במשחק הברוטאלי מולו עמד מראדונה? אני בספק), אלא משום שהן פשוט מופרכות.
כך נראה כדורגל כאמנות
זה לא עניין של כישרון או של אופי, וגם לא של מספרים ותארים. גם אם מסי ישבור כל שיא כיבושים, יביא לארגנטינה סוף סוף את גביע העולם וייקח עם ברצלונה שלושה טראבלים ברציפות, זה לעולם לא יהיה בר השוואה למה שעשה מראדונה כשסחב את נאפולי המודרת לשתי זכיות באליפות איטליה (שנחשבה אז לליגה הטובה בעולם) וכשהוביל את להקת הליווי הבינונית שלו בנבחרת ארגנטינה לזכייה במונדיאל 1986. כמו מראדונה שדוהר במחצית המגרש של נבחרת אנגליה אל מה שיוכתר כשער המאה, גם ההישגים הללו יישארו בלתי נתפסים. אלו לא הפסלונים עצמם, לא הגביע הזהוב או הסקודטו, אלא ההקשר הרחב והפרטים הקטנים שסביבם וסביבו: הסיפורים, המיתוסים, הפולקלור, ומעל הכל – הכדורגל. כי מי שראה את מראדונה משחק כדורגל ומגשים בו כל קלישאה פנטזיסטית – "מלהטט", "מדביק את הכדור לרגליו" – יודע שדבר כזה מעולם לא היה. כך לא נראה כדורגל כספורט; כך נראה כדורגל כאמנות.
באותו משחק מול האנגלים, רבע גמר גביע העולם, נכתבה תמצית הביוגרפיה הכדורגלנית של מראדונה בארבע דקות. בדקה ה-51: האגרוף שמתח את 165 הסנטימטרים של מראדונה אל מעבר מוטת ידיו של השוער האנגלי פיטר שילטון והקפיץ את הכדור פנימה. בדקה ה-55: הסלאלום שומט הלסתות, בין חמישה שחקנים אנגלים, בדרך לרשת. ארבע דקות שמקפלות את הסיפור המרדונאי כולו: שער המאה ויד האלוהים. הגול המבריק, הפנומנלי, המהפנט – והגול הערמומי, הנכלולי, הגנוב. הטאץ' המופלא בכף הרגל – והנגיעה המיתולוגית באגרוף הקפוץ. מצד אחד גאון, מצד שני תחמן. ואין אחד בלעדי השני. "אני שחור או לבן, אף פעם לא אפור", אמר פעם ולא דייק; הוא לא היה שחור או לבן, אלא שחור ולבן גם יחד. אומרים שכדורגל זה משחק פשוט, אבל האיש ששיחק אותו אולי טוב מכולם היה טיפוס מורכב.
אבל גם אז, בשיא האופוריה של 86', עם גביע העולם ביד אחת וכדור הזהב בשנייה, מראדונה לא איבד את הראש (כפי שעשה שוב ושוב בחייו בהשפעת אלכוהול, קוקאין, אפדרין, סקס, רובים, הקאמורה הנפוליטנית, תיאבון מוגזם, כסף, תהילה ספורטיבית, סגידת המונים בממדים דתיים ויצר הרס עצמי רצחני). כמו בקלישאות המסופרות על גיבורי מעמד פועלים שכמותו, הוא לא שכח מנין בא – ויז'ה פיוריטו, שכונת פחונים בפאתי בואנוס איירס.
הוא לא השתכר מהגבהים של אצטדיון האצטקה במקסיקו סיטי (2,200 מטרים מעל פני הים), שבו השחיל את הכדור המופלא לחורחה בורוצ'אגה בדרך לשער הניצחון בגמר מול גרמניה. הוא לא שכח לנחות עם שתי רגליים על הקרקע אחרי שריחף מעל כל הפקקים העצבניים שנשלחו לעברו בדרך לתיבת החמש של שילטון. "במידה מסוימת אני חושב שעשו מזה יותר מדי", אמר אחרי הזכייה. "בכך שזכינו בגביע העולם לא שינינו את העולם, לא הוזלנו את מחיר הלחם. זו הייתה מחשבה נפלאה, שכדורגלנים יכולים לפתור את בעיותיהם של אנשים. הלוואי שיכולנו. לכולנו היה טוב יותר".
זה נכון. כדורגלנים לא יכולים לפתור את בעיותיהם של אנשים. אבל הם יכולים לגרום להם, למשך 90 דקות ולפעמים הרבה יותר, להרגיש טוב. וכשדייגו מראדונה נגע בכדור הוא גרם לעשרות מיליוני אנשים להרגיש נפלא.
בארגנטינה הוכרזו אמש שלושה ימי אבל. 45 מיליון תושבי המדינה איבדו גיבור לאומי; מאות אלפי חברי האיגלסיה מראדוניאניה, הכנסייה שהוקמה ברוסאריו ושמטבילה את אנשיה באמצעות שחזור שער יד האלוהים, איבדו קדוש. אבל לא צריך להיות חבר רשמי באיגלסיה כדי להאמין שהאל נגע בדייגו. כל חסיד בכת החילונית וההמונית של הכדורגל ראה את ההתגלות במו עיניו. מראדונה, על תיבת שרציו המתפקעת כמו כדור עור שתפריו ממורטים, היה בן אנוש כמו ואולי יותר מכל אחד אחר; אבל על הדשא הוא היה האל. תבכי גם בשבילנו, ארגנטינה. כדורגל זה הדת שלנו, ואתמול מת האלוהים.