אם הייתי חבר בקונגרס האמריקאי, הייתי רוצה להיות הארי ריד. לא בגלל שאני מחבב במיוחד את הסנאטור מנבאדה, את אורח חייו המורמוני או את פועלו כיו"ר ועדת ההימורים המקומית. פשוט, אם להיות חבר הקונגרס האמריקאי בזמן נאום של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, הייתי מעדיף להיות זה שלא צריך לקום אחת לארבעים שניות. זאת לא שאלה של פוליטיקה ואידיאולוגיה. סתם עניין של נוחות.
אבל אפילו הארי ריד קם לכבוד נתניהו. זה כוחו של ראש הממשלה: לא בדיוק נביא בעירו, אבל תוציאו אותו מהעיר, והוא רוקסטאר. אתם יכולים לצחוק עד מחר על שרה נתניהו, אבל בדבר אחד היא צודקת: נתניהו יכול היה להיות נשיא ארה"ב. במדינה שבה כוכב הקולנוע רונלד רייגן היה נשיא וג'ורג' וו. בוש היה נשיא, גם נתניהו יכול היה להיות נשיא. כן, די בקלות.
עוד בבחירות:
- מתלבטים למי להצביע בבחירות 2015? בדקו איזו מפלגה מתאימה לכם
- בואו להרכיב בעצמכם את הקואליציה הבאה
- האיום האירני: 31 שנה של הפחדות וספינים
ואם אנחנו לא משוכנעים בכך, מגיע אחת לכמה חודשים הטור של ביבי לסיבוב הופעות בארה"ב. הכל סולד אאוט, הקהל יוצא מגדרו, התקשורת מעבירה את ההיסטריה בשידור חי. אמריקה – או לפחות חלק מסוים, גדול ומשמעותי של אמריקה – מת על ביבי. אמריקה אוהבת את הלוק הפוטוגני שלו, את קול הבריטון וחיתוך הדיבור, את הכריזמה, את האנגלית המשובחת, את הקריירה הצבאית ההרואית, את הזוגיות הנאה. בקיצור, את כל מה שאנחנו די מגחכים עליו (מימין ומשמאל, אגב). הוא שאמרתי: אין נביא בעירו. שרה אמרה פעם "נעבור לחוץ לארץ, שהמדינה הזאת תישרף". הוא שאמרתי: שרה צודקת.
שם הם רוצים לחיות
חמוש בערימת דפים בגובה לא סביר (נתניהו, תרד מהעצים, הרגת יער גשם בשביל להציל את מדינת ישראל), הגיע ראש הממשלה לכבוש את הקונגרס. מהמבע על פניו, כמו גם על פני רעייתו מדושנת העונג, אי אפשר היה לטעות – שם הם היו רוצים לחיות. במקום שבו היו מעריכים את הנכס האנושי והפוליטי שהם בני הזוג נתניהו.
לראות את נאום נתניהו בקונגרס כמעט כל-רפובליקני בשידור חי ב"פוקס ניוז", היה כמו לראות את ג'סטין ביבר מופיע בבת מצווה עם פרשנות של נוי והדר. אין היום מקום – לא בישראל, אלא בעולם כולו – שבו נתניהו אהוב כל כך. אין מקום שבו הוא יכול לזכות לאהבה כזאת, מקום שבו כל משפט שלו – וזו לא הגזמה לשם המליצה, ממש כל משפט – נקטע בסטנדינג אוביישן משל היה מדובר במרטין לות'ר קינג, אם לא במשה רבנו עצמו. "אני יודע שאתם עומדים עם ישראל", אמר נתניהו לחברי הקונגרס, והם הוכיחו את דבריו פשוטם כמשמעם.
נאום נתניהו היה ככל נאומי נתניהו בשנים האחרונות בכל הפלטפורמות הבינלאומיות. הנאומים הללו בנויים מאותם מרכיבים, שרק מתנסחים מפעם לפעם במשפטים חדשים. יש שם שימת דגש על הידידות האמיצה בין ישראל לארה"ב; אזכור איראן לצד שני ארגוני טרור מתחלפים או יותר (בדרך כלל זה נופל בין חמאס, חיזבאללה ודאע"ש); השוואה ישירה בין שניים מהמרכיבים הקודמים להגברת אפקט ההבהלה; מתיחת קו ברור בין דוברי האמת (אנחנו) לשקרנים (הם); הפרדה ברורה בין ידידים (אנחנו והאמריקאים) לאויבים (איראן והאמריקאים); אזכור השואה; הסבר על חשיבות ההתערבות הבינלאומית; והסבר על כך שבכלל לא חשוב אם תהיה התערבות בינלאומית כי ישראל ממילא תגן על עצמה.
והעיר וושינגטון צהלה ושמחה
נתניהו שמר גם על הפעם על המתכון המנצח שלו. הוא פתח בדברי קלס לאומה האמריקאית בכלל ולנשיא האמריקאי בפרט. את איראן הוא זיווג לדאע"ש, והחליף את הסלוגן הישן והמוצלח "חמאס זה דאע"ש" ב"איראן זה דאע"ש". בהמשך הוא גם השווה את איראן לצפון קוריאה, כי צפון קוריאה היא איום שהאמריקאים מבינים היטב, אז למה לא? הוא גם הסביר מדוע אסור לארה"ב ולקהילה הבינלאומית לחתום על ההסכם עם איראן, ובה בעת הסביר מדוע "גם אם ישראל תעמוד לבדה – ישראל תעמוד" (מה שקצת מייתר את הנאום כולו, לא?). הוא ביטל כלאחר יד את הצורך להיות מצוי בפרטי ההסכם – "אפשר לגגל את זה". הוא השחיל כמה סלוגנים חדשים, כמו "האויב של האויב שלך הוא האויב שלך". ובניגוד לנאומיו באו"ם, הוא נמנע הפעם מעזרים גרפיים, אבל לא נמנע מהסופר אלי ויזל שתיפקד גם כגימיק התורן וגם כאזכור מוחשי לשואה.
נתניהו מחבב אזכורים היסטוריים (ואני לא מחשיב את אזכור "משחקי הכס" כחלק מזה, אם כי על פי הזיכרון המתעתע של נתניהו, גם זה עוד עלול לקרות). הפעם, הסמיכות לחג הפורים לקחה אותו רחוק, עד למלכות אחשוורוש במאה החמישית לפני הספירה. זה הוביל להשוואה מביכה למדי בין הפרסים של אז לאיראנים של היום, מה שהופך את חמינאי להמן הרשע. אין ספק, אם כך, שהפתרון הוא לשלוח את שרה נתניהו (בתפקיד מלכת אסתר) לאובמה (בתפקיד אחשוורוש) ולקוות לנס פורים. על חברי הקונגרס, בכל מקרה, הדימוי הזה עבד. כמו לכל אורך הנאום, גם הפעם הם הגיבו במחיאות כפיים סוערות. ככה יעשה לאיש אשר הקונגרס חפץ ביקרו, והעיר וושינגטון צהלה ושמחה.
היו הרבה סיבות להתנגד לנאום נתניהו בקונגרס. היו הנסיבות הפוליטיות שהעכירו את האירוע, כמובן. היה החשש לקרע ביחסים עם ארה"ב (אם כי לא ברור לי איך אפשר לקרוע קרע). מעט מדי דובר על כך שהנאום הזה מיותר פשוט בגלל שהתועלת שלו למאבק בגרעין האיראני הינה שולית, אם בכלל קיימת. הרי גם אם יקרה הבלתי ייאמן וברק אובמה ישתכנע שנתניהו צודק ויחזור בו מההסכם – מה אז? מה עם רוסיה וסין? האם הן לא ימשיכו לנהל את המו"מ עם איראן, והפעם בלי האמריקאים המעיקים עליהן? ואולי דווקא אז הכל יתפוצץ, ואין הסכמה, ואין סנקציות, ואיראן יכולה לחזור בשעטה אל תכנית הגרעין?
אולם הופעתו של נתניהו הערב הוכיחה כי הנאום הזה היה מיותר בראש ובראשונה משום ששמענו אותו. שמענו אותו עשרות פעמים. לא היה בו שום דבר חדש. שמענו על המידע, על המודיעין, על הצנטריפוגות, על הסף הגרעיני, על האיום הקיומי. שמענו הכל. בשביל נאום נתניהו האחרון, לא היה צריך את נאום נתניהו האחרון. אפשר היה פשוט לעשות בינג' של הנאומים הקודמים ביוטיוב, או להוציא סטטוס בפייסבוק שיתקצר את הכל: "איראן זה שואה".
אבל עכשיו הנאום נגמר. הרכבת הזאת, שהתווכחנו עליה בזירה הציבורית והפייסבוקית במשך שבועות, נסעה מכאן בדרך לשומקום. ומה עכשיו? האם "האתגר הגדול ביותר" טופל? האם אובמה יתהפך, המעצמות יקשיחו עורף, העולם יעשה וישמע? או שפשוט קיבלנו ראש ממשלה קצת יותר חזק בסקרים ובטוח בעצמו, בדרך לעוד כהונה בביתו המתפורר? ברגעים כאלה חשוב שנזכור לא את מה שקורה באולם מפואר בוושינגטון הבירה, אלא כאן, במדינת ישראל. ברגעים כאלה חשוב שנזכור שכאן קורים החיים עצמם.