מותו של המשורר והפזמונאי חיים חפר אמש זכה לבולטות רבה הבוקר בכותרות כלי התקשורת בישראל, ובצדק כמובן. לא בכל יום הולך מאיתנו איש שהשפיע כה רבות על נכסי צאן הברזל של התרבות, הלשון, הזמר וההווי הישראלי במשך עשרות שנות קיומה של מדינת ישראל. אותי אם תשאלו, כאדם חרדי, זרקו הזיכרונות של הכותרות והאבל הכבד דווקא ליום אחר, יום פטירתו של הרב אלישיב, לפני כמה חודשים.
הרב אלישיב? חיים חפר? מה הקשר תשאלו ובצדק. איך מתחבר איש שירה ורגש שאהב לשתות והיה אנטי דתי בכל מהותו וביקש להיקבר ללא תפילת הקדיש ואל מלא רחמים לאדם שסימל את ההפך הגמר שחוץ מארבע אמות של לימוד תורה סיזיפי, דקדקנות הלכתית ודבקות בבורא לא היה בעולמו דבר? נכון. אבל מסתבר כי דווקא מתוך הניגודים הקיצונים וההבדלים התהומיים, הבנתי דרך פטירתם משהו על החברה הישראלית.
אין חולק על כך שחיים חפר תרם לתרבות ואף עיצב במידה רבה את העושר הלשוני, הסלנג, הבידור ותחומי רוח נוספים במדינת ישראל. הוא ייצג את דמות הצבר השורשי, את הפלמ"חניק האמיתי, את ישראל הישנה והטובה שכה רבים היו רוצים לחוות ולהרגיש שוב.
אבל בניגוד לרב אלישיב בחברה החרדית, השפעתו על הדור הצעיר בישראל מועטה עד אפסית. כמה צעירים במדינת ישראל באמת מכירים את השם חיים חפר? כמה שואפים ורוצים להיות כמוהו? כמה בוחרים ללכת בדרכו של מי שהיה מגדולי התרבות הישראלית? מנגד ניתן לשאול כל ילד בתלמוד תורה ובחיידר מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול? והוא ישב ללא היסוס הרב אלישיב.
אובדן התום
את אחד ההבדלים ניתן לראות בלוויה. נכון שהגודל לא קובע, ואולי זו קטנות אפילו להיתפס לכך, אך בכל אופן ההשתתפות בחלוקת כבוד אחרון למת, מסמלת את ההערצה וההערכה האמיתית של כל שדרות הציבור הרחב לאיש ולמורשתו ולא רק של העיתונאים והפזמונאים חבריו למקצוע ולחיים. כמה אנשים צעדו לחלוק כבוד אחרון למשורר הדגול בצהרי היום וכמה אנשים צעדו אחר מיטתו של הרב אלישיב באישון ליל.
אך למרות ההבדלים הרבים, מצאתי במותם משהו דומה, דומה מאוד - אובדן התום ואובדן אנשים יישרי דרך שפיהם וליבם שווים. כמו בהסתלקותו של הרב אלישיב בה חש ציבור ענק במדינת ישראל כי איבד רב, מנהיג ומורה דרך וכי הסתיים לו עידן שלא ישוב יותר על כל השלכותיו הרוחניות והדתיות אותם ייצג בגאווה וללא חת. כך גם מותו של חיים חפר מסמל כאמור לישראלים רבים את לכתו לבלי שוב של הפלמ"חניק הוותיק שלחם למען קיומה של המדינה וביסוסה, תוך יציקת תוכן תרבותי לביסוס חיי הרוח והחברה. המתאבלים הרבים מבכים לא רק על פטירתו של חפר האיש, כי אם על סופו של דור ומותה של תקופה שיצרו את בניין הארץ.