אני מבקשת להעלאת סוגיה, שבאופן טבעי נגעה לליבי במיוחד. נחשפתי לסיפור של נתנאל כהן בן ה-18 מנתניה, הנער האוטיסט שסולק מבריכת השחייה של מושב בית חירות לפני מספר ימים.
אני רוצה לשתף אתכם במקרה אישי שלי, שימחיש עד כמה אני יכולה להזדהות עם אותו הנער. אמנם, אני נתקלתי בסיטואציה הפוכה, בה הופתעתי לטובה, אבל עדיין נדמה לי שחשוב לספר אותה. התחלתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב לפני מספר שנים. דיקאן הסטודנטים דאז, פרופסור יואב אריאל, שגם קיבל אותי ללימודים וקבע את תנאיי הלימודים שלי, הציע שאתחיל ללמוד אצלו בחוג לדרום מזרח אסיה. כבר במהלך השיעור השני השמעתי קולות לא רגילים. נהניתי מאוד מהשיעור, אבל הרגשתי לא כל כך בנוח. אגב, מאז חלפו כמה שנים ונוח לי היום מאוד באוניברסיטה. לאחר השיעור, סיפרתי על כך לאבי. בתגובה, הוא שלח הודעה למרצה בזו הלשון - "שלום ומה שלומך? אני מבין שנשמעו היום קולות של לי תוך כדי השיער בזמן הרצאת אורח. ככל שאתה סבור שמשהו חורג מהסביר בנסיבות העניין, אנא עדכן אותי. לי התבטאה אחר כך שנהנתה מאוד מהשיעור. סוף שבוע נעים. יורי גיא-רון". אני רוצה להוסיף ולשתף אתכם גם בתגובתו של פרופסור יואב אריאל לפנייה זו - "היי יורי. אני בשוק התקווה לכן אקצר. אין לי ולתלמידיי שום בעיה עם הקולות ואם יש למישהו או למישהי בעיה, הוא או היא רשאים לפרוש מהשיעור שלי. שבת שלום ודש ללי."
אבא סיפר לי שזלגו דמעות מעיניו למקרא התשובה. כמובן, שאני התרגשתי מאוד. עד היום אני זוכרת את הסיפור הזה וכך גם כל משפחתי. אבא נהנה לספר את הסיפור בכל הזדמנות. אני לא יודעת איך הייתי ממשיכה את לימודיי האקדמאיים, אם התשובה הייתה שונה.
חשוב להגיד - גם אני עדיין נתקלת כל הזמן במבטים של אנשים במקומות חדשים. אני רוצה להדגיש, שאין לנו שום שליטה על הקולות. ממש ברגעים אלו, רגעים של כתיבת הטור, אני משמיעה קולות. כמוני, כל מי שסביבי לומד לחיות עם זה. אני חושבת שהקולות לא כל כך מפריעים. גם אם הייתה לי דרך למנוע אותם, אני לא בטוחה שהייתי משתמשת בה, שכן אני מרגישה שהם חלק ממי שאני. אני אוהבת את הקולות שלי, גם אם במקרה שלי לא מדובר במשהו רציף ודרמטי.
הזדעזעתי ואני מצטערת שאותו נער נאלץ לחוות כזאת חוויה. אני רוצה לדרוש מכל אדם שיש לו מעט סמכות או יכולת למנוע הישנות של מקרים נוספים, אנא מנעו זאת. אני גם רוצה לפנות לאלו שעומדים מהצד ולבקש שלא תעמדו חסרי מעש. אני מרגישה שהקול שלכם הוא אולי המשמעותי ביותר.
אני מנסה לשים את עצמי במקומו של אותו נער. הבריכה היא ממש חלק מחיי. אני ממש אוהבת את הבריכה ומשתדלת ללכת פעם בשבוע. אני הופכת למאושרת ברגע שאני נכנסת למים ואני לא רוצה לצאת. אין כמעט משהו מרגיע ומשמח מזה. אם פתאום הקולות שלי היו מפריעים למישהו, אני לא חושבת שהייתי מצליחה לעמוד בזה. אני לא רוצה לדמיין איך הייתי מגיבה, ואולי אפילו לא בצורה מאוד בוגרת. אני מבינה את הקושי של הסביבה, אבל מבקשת שיבינו גם את הקושי שלי. שיכילו אותו.
קראתי את דברי אימו של הנער. אני בכל זאת מבקשת שהוא יחזור לבריכה הזו. נכון שאחרים ישנו את תגובתם ולא הוא את קולותיו. אני מקווה שבפעם הבאה, בה תתקלו בסיטואציה כזו, תנהגו כולכם כפי שהייתם רוצים שינהגו גם בכם. כולנו חברה אנושית אחת. מילה של לי.