עצרו הכול. עצרו הכול ותסתכלו על הפנים אחוזות האימה של הילדות האלה. חמש ילדות בפיג'מות אל מול עשרות מחבלים, לבדן. הכי לבד שיש בעולם. נעמה, דניאלה, לירי, אגם וקרינה. לבד. עצרו הכול ותסתכלו איך נראה הגיהינום.
שלוש דקות ועשר שניות של גיהינום מצונזר. נקי מגופות, נקי מהוצאה להורג של ילדות מול עיני חברות שלהן, נקי מזעקות הכאב שלא נשמעות. ועדיין בשלוש דקות הקצרות האלה, הגיהינום מורגש. רק שלוש דקות ועשר שניות הסרטון הזה, שלוש דקות ועשר שניות מתוך גיהינום של 232 ימים.
232 ימים שבהם הן עדיין, הכי לבד בעולם. המדינה שהשאירה אותן לבד באותה שבת, לא התייצבה להציל אותן כבר 232 ימים. שרים שבמשמרת שלהם הן הופקרו, אפילו לא היו מוכנים לצפות בעיניים שלהם בגיהינום הזה, שחלילה לא תפגע שנתם בלילה.
אבל מה עושים עכשיו? מה עושים אל מול הסרטון הזה שלא נותן מנוח? מה עושים עם תחושת הייאוש והתסכול הקשה? זו בדיוק השאלה שאתם צריכים לשאול את עצמכם היום. אסור לנו שהסרטון הזה יכאב לנו בבטן ונמשיך הלאה. משהו חייב להשתנות.
מה עשיתי היום כדי שנעמה, דניאלה, לירי, אגם וקרינה יחזרו הביתה? מה עשיתי כדי שיחזרו החטופים? זו שאלה שכל אזרח צריך לשאול את עצמו כל יום. כל יום.
כי זה לא מספיק שכואבת לנו הבטן, אנחנו חייבים להן, ולנו, ולכל מי שהמדינה הזו והערכים שלה חשובים לו, ונלחם עליה, ונפל בשבילה, אנחנו חייבים את זה. לעשות כל מה שאנחנו יכולים כדי להחזיר אותם הביתה.
אז מה עשיתם היום בשביל להחזיר אותן? כתבתם פוסט? יצאתם להפגין? תליתם שלט במרפסת? על האוטו? נסעתם לכנסת לדבר עם מקבלי ההחלטות? הגעתם לכיכר לחבק משפחות? עמדתם בצומת עם תמונה שלהם? כל אחד יכול למצוא את הדרך הנכונה עבורו, את הדרך שלו לזעוק בשבילן. בשבילם. אבל אסור לנו לשתוק. אסור לשבת בבית עם כאב בטן ולקוות שמתישהו זה יסתדר. עכשיו זה עלינו. לא להשאיר אותן לבד.