סינדרום ירושלים

לולא הייתי עיתונאית, ככל הנראה לא הייתי מגיעה לצעדת הדגלים בירושלים. לא השנה ולא בחיים.

לא הייתי צועדת בתוך עשרות אלפי אנשים עטופים בדגלי ישראל, לובשים דגלי ישראל, מניפים דגלי ישראל. לא הייתי פוגשת נערות עדינות פנים בחולצות עם תמונתו של ברוך גולדשטיין והמילה "תודה" או גברים עם מדבקות "כהנא צדק". לא הייתי מוצאת את עצמי מול דוכני הרשמה לבניית בית המקדש השלישי או מול בנצי גופשטיין ואנשיו, שמוכרים את חולצות ארגון להב"ה. אף אחד לא היה מבקש ממני להתפקד למפלגת עוצמה יהודית, לא הייתי צועדת לשער שכם עם המון נלהב שקורא "מוות לערבים" ו"שיישרף להם הכפר", והאוזניים שלי לא היו מחרישות מהחבטות של הצועדים על דלתות החנויות של בעלי העסקים שהסתתרו באותו יום בבתיהם. לא הייתי צופה מהצד בנערי גבעות מקללים אישה ערבייה שרצתה להגיע לביתה ונקלעה לתוך הזרם הסואן והמבעבע הזה של מים עכורים.

אין אדמה שהיא קדושה בעיניי. אין לי סנטימנטים לדגלים, ואני לא מאמינה בקיומו של האל או בעליונותה של היהדות, גם אם ממנה באתי. אבל אני עיתונאית, והשנה הייתי שם.

המצעד התחיל עבורי כבר בתל אביב, בתחנת רכבת השלום, כש-25 נערים ובעיקר נערות, בסביבות גיל 17, שרו בקולי קולות "עם ישראל חי" ועוד כל מיני שירים שלא הכרתי ומילותיהם חמקו ממני.

הם הגיעו מההתנחלות אבני חפץ שבשומרון. משרד החינוך לא אישר הוצאת הסעות של הישיבות והאולפנות השנה כי זה מסוכן, סיפרו לי ואמרו שלמרות זאת היו מוסדות שהוציאו הסעות. אבל הם נאלצו להגיע באופן עצמאי, אין להם מושג איך יחזרו הביתה, וזה גם לא מאוד מדאיג אותם.

הנערות סיפרו לי שהן משתתפות במצעד מדי שנה מכיתה ז' והבטיחו חוויה חד פעמית, אנרגיות משוגעות, סוג של התעלות אפילו. מישהי סיפרה שנטלי דדון תופיע. "אני מתה עליה, היא פעילה רצח אצל הצל", אמרה אחת מהן, ואני שאלתי מה היא חושבת על הצל. "אנחנו לא עפות עליו. הוא קיצוני. אני כן עושה לו לייקים באינסטגרם".

שאלתי את הנערות אם הן לא חוששות. כמעט כולן אמרו שמה פתאום, ואילו קרן - בת של רב שלובשת חולצת בטן ואומרת שאין סתירה - אמרה שהיא דווקא פחדה, אבל אמא שלה אמרה לה "לכי, מה יש לך להירקב בבית".

הן ביקשו שאצלם אותן וגבר מבוגר מהן ב-20 שנה, עטוף בדגל, נכנס לפריים. "אנחנו לא מכירות אותו, אבל הוא אח שלנו", ענו כששאלתי מי הוא, "כי הוא יהודי".

"גם השמאלנים הם אחים שלנו, כי הם יהודים", הוסיפה נערה עם עיני איילה גדולות ובורקות. גם היא בת רב. רוצה להתגייס למג"ב, אבל חוששת להתפתות לחיים חילוניים ומתלבטת. "אין לנו עניין עם הערבים", אמרה לי. "אנחנו צועדים כי זאת המדינה שלנו ואין לנו מה לפחד".

שאלתי מה הן מרגישות לנוכח קריאות כמו "מוות לערבים", וקרן אמרה שאבא שלה קבלן ויש לו פועלים ערבים, "ממש חמודים. אנחנו סומכים עליהם בעיניים עצומות,

אני אומרת להם בוקר טוב ומה שלומכם, אבל אמירות כאלו לא מפריעות לי".

"אני לא אוהבת משפטים כאלה", הבהירה צעירה אחרת, "אבל ביום ירושלים אנחנו כן נשיר 'ערבי גבר זה ערבי בקבר'".

"בסוף ישראל היא שלנו, וערבים - טובים או לא - לא צריכים להיות כאן. הבנת?", שאלה אותי אחת הנערות.

"זה לא שאני אומרת שצריך לשנוא את הערבים כי הם ערבים", המשיכה קרן. "את המחבלים כן, גם את היהודים המחבלים, למרות שאין לי בעיה עם פיגועי נקמה כמו הפיגוע של הדוקטור ההוא, איך קראו לו" (ברוך גולדשטיין, אחד מגיבוריו הדוממים של המצעד). "אם את מכירה את השיר 'ואנקמה נקם אחת משתי עיניי מפלסטין' (השיר שהגיע לכותרות ב-2015, בתיעוד של מה שקיבל את הכינוי "חתונת השנאה"), "אז את תשמעי את זה היום במצעד. זה לא בסדר, אבל גם לעשן זה לא בסדר ועדיין עושים את זה".

את מעשנת?
"מה פתאום".

ערבים בכנסת, מה יותר גרוע מזה

היה בערך שתיים בצהריים כשנפרדנו מחוץ לתחנת הרכבת בירושלים. ההתכנסות של המצעד נקבעה לארבע בגן סאקר, ובינתיים זרמתי ברחובות העיר. זגוגיות החלונות של החנויות רעדו משירתם של הצעירים והצעירות, ואני המשכתי לא להבין את המילים ורק ידעתי לזהות את המשיח, את ירושלים ואת עם ישראל חי.

בין דוכני האוכל והשתייה של שוק מחנה יהודה ראיתי צעיר יושב על המדרכה ובריכוז רב מנקב חורים בדגל גאווה קטן באמצעות מצית. נערה דקה עם חולצת בטן וזר פרחים לראשה רקדה מולו לצלילי שירתה של זמרת רחוב שעמדה בשמש ושרה על אהבה. "אתה הולך למצעד הדגלים?", שאלתי את שורף הדגל. "אני הולך רק למצעד של הלהט"ב", הוא ענה והדגל עלה בלהבות.

מראש עניינו אותי יותר הנשים במצעד. נערות אולפנה, אימהות צעירות שהגיעו עם פעוטות וילדים קטנים, נשים מבוגרות. רציתי לדעת איך ומה הן חושבות ומרגישות במצעד שבו שנאה ותחושת עליונות הגזע הם מוטיב מרכזי. האם הן חוששות? מה מניע אותן?

"המון באו היום בפעם הראשונה בגלל הממשלה האיומה הזאת, אבל אני כבר 25 שנה עושה את זה. חכי תראי איזו חוויה", אמרה אישה עם דגל גדול וחולצה שכתוב עליה "יהודי זה מותג".

מהי החוויה?
"הנה: דגל ישראל, ירושלים שלנו. זהו. אני לא מחפשת להתסיס או להגיד להם 'אנחנו פה ותמותו'. ואני גם לא חוששת לחיי, כי אלוהים שומר עליי".

אילנה, פנסיונרית מהרצליה, הגיעה לכאן עם חברה שמתגוררת ברחוב שינקין תל אביב. זו הפעם הראשונה של שתיהן. בשבוע שעבר, סיפרה אילנה, הן השתתפו בכנס השמרנים "שהיה מכובד מאוד, הביאו מרצים שהיו גם בערוץ 14. היו שם אוהבי הארץ שרוצים שישראל תהיה קודם כל יהודית ורק אחר כך דמוקרטית. כנס נהדר".

למה החלטת להגיע השנה?
"כי אי אפשר לשתוק מול מה שקורה בארץ. כולם סביבי עברו שטיפת מוח נגד ביבי והממשלה הזאת היא אסון".

החברה משינקין הצהירה שהיא לא רוצה לדבר איתי, אבל דיברה בכל זאת. סיפרה בזעם רב על תקופה שהסתגרה בביתה בתל אביב כדי לא לשמוע את ההפגנות נגד נתניהו. "הם לא נתנו לי מנוח, אני לא אסלח להם על זה לעולמי עולמים", אמרה וסיפרה שמעולם לא ביקרה בחו"ל, כי היא אוהבת רק את ישראל, אבל מאז הקמת הממשלה הנוכחית בא לה לראשונה להתנתק.

החברות שאלו שתי נערות בנות 15, אחת מהן בחולצת "השולט בהר - שולט בארץ", מה הכיוון הנכון ולאן ללכת. "תראי איזה בנות אמיצות, פאר היצירה", אמרה התל אביבית. "לא רואים כאלה באזור שלנו".

"באנו להראות בעלות. הם אלה שצריכים לפחד ללכת ברחוב שלנו ולא אנחנו בכפרים שלהם", ענתה אחת מהנערות בקול עדין וחיוך רחב.

צעדתי עם שתיהן. הן תושבות ירושלים, בנות לעולים מצרפת ומברזיל, לשתיהן קוראים הגר ושתיהן חושבות שהעונש היחיד למחבלים הוא כריתת כל איבריהם כדי שיתייסרו בעינויים.

"לדעתי רוב הערבים בארץ לא רוצים מלחמה", אמרה הגר 1, "אבל ברגע שיש כמה מהם שעושים פיגועים, פשוט אין לנו ברירה. ברגע שמחבל אחד בא מג'נין, מצדי שייקחו פצצה ופשוט יפציצו אותה. אני לא אומרת שצריך להרוג ילדים ערבים, אבל אם המחבל מסתתר ביניהם, אז מבחינתי עדיף שהילדים שלהם ימותו. אבל הצבא שלנו רחמן, וזה עובד להם".

"הצבא שלנו הכי מוסרי בעולם והערבים הם האויב שלנו", סיכמה הגר 2. "זה מאוד מעסיק אותנו, אנחנו דנות בזה כל היום מאז השלטון הנוכחי".

מה לא מוצא חן בעיניכן בשלטון הנוכחי?
"יש לנו ערבים בכנסת. מה יותר גרוע מזה?".

תחשבי שזה מוות לפדופילים  

"שכחת ללבוש חולצה לבנה", אמרה לי אישה מחופשת לדגל ישראל. לידה חלפה אישה אחרת, מחופשת לדגל גם היא, בתוספת עגילי דגל עשויי קלקר. איתן נכנסתי למצעד, בין אלפי נערות בחולצות רקומות. כולן רקדו לצלילי שיר אהבה לירושלים ששר הרכב בנים.

איתמר בן גביר עלה לנאום. שתי עולות חדשות מקנדה אמרו לי שהן חולות עליו, כי חייבים הנהגה חזקה יותר. אחר כך עלה ניר ברקת, ראש עיריית ירושלים לשעבר וח"כ מטעם הליכוד. הוא דיבר על אש יוקדת בעיניים ואמונה בלב. "באנו לכאן להגיד 'ירושלים היא שלנו, ירושלים יהודית'", הטיף ברקת. "שמעתם על איימן עודה? הוא אומר שירושלים היא לא יהודית. אתם מקבלים את זה? אנחנו נוכיח שירושלים יהודית. הר הבית, הכותל, הלב הפועם של העם היהודי - הכל שלנו".

בדוכן של ארגון להב"ה שאלתי את אחת הנשים איך הולכות המכירות של החולצות. היא אמרה שהולך מצוין, ובמו עיניי ראיתי את הביקוש: נערים צעירים רכשו בלהיטות חולצות וסטיקרים. גופשטיין נראה מרוצה.

הריקודים הגיעו לסיומם והצעדה המשיכה לעבר שער שכם, מסלול שכדי לאפשר לצועדים לעבור בו נסגר האזור לכניסתם של תושביו המוסלמים. בשער עמדו גברים עם דגלים מונפים וצעקו לעבר תושבי מזרח העיר, הניפו אגרופים ואצבעות משולשות. ככל שהתקדמתי הרגשתי את האנרגיות המטורפות שהנשים שפגשתי בדרך סיפרו לי עליהן; זה לא עשה לי טוב.

הפיק של האירוע הוא הכניסה לשער שכם, המסלול בתוך הרובע המוסלמי והיציאה ממנו אל הכותל. כאן היו יותר גברים, הרבה פחות נשים, והמון זעם. מישהו קילל את אחד הצלמים הערבים; מאוחר יותר אקרא שאבנים נזרקו לעברם ואחד מהם נפצע. כתבי ה-BBC יספרו שזכו לקללות וחלק מהציוד שלהם נעלם.

ישבתי ליד ארבע נשים צעירות מהתנחלות בשומרון, המבוגרת ביניהן בת 21. הן לא נרתעו ממני, העיתונאית, וסיפרו שכבר שעות הן יושבות כאן ונהנות מהנוף. שאלתי איך הן מסתדרות עם ה"מוות לערבים", ואחת מהן השיבה: "נניח שיש עכשיו בתל אביב מציאות של פדופילים. את תצפי שהממשלה תעשה משהו, ואם היא לא עושה - את תצעקי 'מוות לפדופילים'. מבחינתי זה אותו הדבר".

את חושבת שכל הערבים צריכים למות? כי זה מה שהקריאה הזאת אומרת.
"נכון, כי אנחנו במצב של מלחמה. אם היינו במצב רגיל - אז לא".

לילדים זה לא מפריע

נכנסתי לשער שכם והתחלתי לצעוד עם ההמונים - גברים, נשים ולא מעט ילדים, ביניהם פעוטות בעגלות ועל כתפיהם של אבות. בתוך המון צפוף שצעק על נקמה ועל מוות שאלתי אם צעירה עם שני פעוטות אם היא לא חוששת להם. היא אמרה שהם ישנים פה מצוין.

הצועדים בירכו את חיילי מג"ב, שרו להם שירים. אורן חזן, שהגיע עם אשתו, לא פספס הזדמנות ללחוץ ידיים לאנשים במדים. כמה שעות קודם לכן סיפרה לי אחת המג"בניקיות שזו השנה הראשונה שלה במצעד במסגרת תפקידה; בשנים קודמות הגיעה לכאן כחוגגת.

שמעתי "בת זונה" וראיתי נערים בכיפות סביב אישה ערבייה. שוטר הבריח אותם ואני רציתי להגיד לה דבר מה, אבל לא יכולתי.

"מטעם איזה ארגון את?", שאל אותי מישהו והוסיף, "נראה שאת באה לחפש משהו". משהו בהבעה שלו הפחיד אותי ולא הגעתי לכותל. סטיתי מהמסלול חמש דקות לפני שהוא נגמר. מאוחר יותר אראה תמונה של גבר מכה אישה פלסטינית ואקרא על ונדליזם שאת חלקו ראיתי בעצמי, כשחלק מהצועדים ניסו לפגוע בשלטי החנויות בעזרת דגלי ישראל.

התרחקתי משם ונסעתי הביתה. קראתי את דברי ראש ממשלה על הקומץ שלא מייצג את רוב המשתתפים בהפגנה וחשבתי שלמרות דעותיו, יכול להיות שאילו היה צועד בירושלים, גם הוא היה מבין שרבים מהצועדים לצד דגלי להב"ה, המאזינים בשלוות נפש לשירי אלימות גזעניים, הם חלק מאותו קומץ. והקומץ הזה, כך לפי הערכות המשטרה, מנה השנה 50 אלף איש.