בצל מלחמת צוק איתן, גילתה דגנית (41), אם לשני ילדים, בן ובת שהיא בהריון. האזעקות, אווירת חוסר הביטחון ואי הוודאות גרמו לה להתלבט בנוגע להריון, אך לבסוף החליטה שהיא משאירה אותו. דגנית עברה את כל הבדיקות הנדרשות ועוד יותר מכך. בנוסף למי שפיר, עשתה גם את בדיקת הצ'יפ הגנטי בחודש החמישי ליתר ביטחון. בדיקת מי השפיר יצאה תקינה אך הטלפון הבהול שקיבלה מבית החולים, היכן שערכה את בדיקת הצ'יפ הגנטי, הבהיר לה שלא הכל תקין. תוצאות בדיקת הצ'יפ הצביעו על תסמונת וויליאמס אצל העובר. "הרופא אמר בבירור שאין שום טעות, והוא לא ממליץ להשאיר את ההיריון, הרגשתי שעולמי חרב עליי", מספרת לנו דגנית (שם בדוי) על ההיריון המורכב וההפלה שהגיעה בעקבותיו.
אולי הרופאים טועים?
"ההפלה התבצעה בחודש שישי, כבר היה לי חלב וגודש בחזה. לא שיתפתי אף אחד מלבד המשפחה שלי, שאמנם תמכה בזה, אבל לא ידעה איך לגשת, מה להגיד ואיך לדבר. אחרי הגרידה, הסתגרתי בבית והבנתי שאני בדיכאון. כשהייתי יוצאת להביא את הילדה שלי מהגן, כולם אמרו לי 'מזל טוב', ואחר כך התחילו לנסות לברר מה קרה. היה קשה מאוד להתמודד עם התגובות מהסביבה".
איך הילדים התמודדו עם האובדן של העובר?
"הבת שלי הייתה בת 5, היא אמנם בכתה אבל ההתמודדות שלה הייתה פחות קשה מזו של אחיה הבכור, שהיה בן 8, וחיכה בציפייה לאח קטן. הוא אמר: "לא אכפת לי שהתינוק לא ישמע ולא יראה, אני אטפל בו'. היום הם כבר לא שואלים ומדברים על מה שהיה, אבל אני יודעת שזה עדיין צובט להם בלב".
דגנית ניסתה לפנות לרשתות החברתיות כדי למצוא תמיכה והזדהות מנשים שעברו חוויה דומה, אך התקשתה למצוא כזאת. "היה לי מזל שבעלי למרות שהוא עצמו עבר אבל מאוד גדול, היה שם בשבילי. חברה קרובה, שעוסקת בעבודה סוציאלית, נתנה אישור למה שהרגשתי, ואמרה לי שעד שנה אני אמורה להרגיש סוג של אבל, וזה בסדר להרגיש ככה ושלא אתאמץ להתגבר על האבל. השיחה איתה שחררה אצלי משהו, במהלך חצי שנה, לילות ארוכים בכיתי ושאלתי את עצמי אם עשיתי את הדבר הנכון.
"בתקופה הזו, לא יכולתי לשאת את המראה של תינוקות. אבל לאט לאט הרמתי את עצמי. היום, שנתיים אחרי, וגם כשהכול בסדר כלפי חוץ, זה תמיד נמצא שם. כשחברה יולדת תמיד יש לי צביטה בלב. אמרו לי שכדאי להביא עוד ילד אחרי ההפלה. אני משתוקקת לילד, ויודעת שתינוק היה מרפא את נשמתי, אבל יש בי פחד שאני אעבור את זה שוב".
יש שתיקה סביב הנושא ואין לגיטימציה להתאבל
גם עינת (35), אמא לילדה בת 3 חששה אבל החליטה אחרת. כשהייתה בהריון השני הגיעה למומחה אולטראסאונד. כל מה שציפתה היה לשמוע מהו מין העובר, ופתאום נאמר לה שמשהו לא תקין בלב העובר, אך עדיין מוקדם לדעת והיא התבקשה להגיע לבדיקה נוספת בעוד שלושה שבועות. לאחר שבוע נקראה שוב לבית החולים. "הייתי בשבוע 17-18, והבנתי שזה לא הולך למקום טוב. התייעצנו עם טובי הקרדיולוגים, הם אמרו שאפשר להביא אותה לעולם, אבל הדיון היה מה תהיה איכות החיים שלה, כמה ניתוחי לב היא תצטרך לעבור. ההחלטה אם להשאיר אותה נותרה בידינו".
מתי נפלה ההחלטה להפסיק את ההיריון?
"את חיה בידיעה שיש לך חיים בבטן, ויודעת שאסור לך להתחבר אל התינוקת אבל היא חיה וקיימת עד שתחליטי אחרת. הרגשתי שאני יוצאת למלחמה, הגעתי למומחה הקרדיולוגים בארץ שראה את התיק ואישר סופית שלא יהיו לה חיים פשוטים. במקביל ראיתי איך הבית שלי מתחיל להתפרק, הילדה שלי מוזנחת, היו ריבים וצרחות, כי לא יכולתי להכיל את העוצמות של החוויה הזו. היו ימים שאמרתי שאני לא יכולה לעשות הפלה. ערב אחד הבנתי שלהביא אותה לעולם יחרב את הבית. הרגשתי שאני צריכה לבחור ילד. בחרתי לשחרר נפש בריאה מגוף חולה".
בדיוק לפני שנה, לאחר שחגגה לבתה בגן יום הולדת שנתיים, הבינה עינת שהיא פונה לתהליך של הפסקת הריון. "רציתי שזו לא תהיה לידה שקטה אלא תהליך גרידה. את הבת הראשונה ילדתי בקיסרי ולא רציתי שבחוויית הלידה הראשונה תהיה תינוקת מתה. אחרי שהתקשרנו לכל בתי החולים, גיליתי שרק באסף הרופא מאפשרים תהליך כזה. בחרתי להפסיק את הדופק של העובר עם זריקה. זה היה החלק הכי קשה, הרגיש כמו שעת מוות. לנשים שעברו לידה שקטה אין פרידה ואילו לי כן הייתה אפשרות להיפרד ממנה. עברתי תהליך פולשני ולא נעים כדי לקצר את צוואר הרחם, שהסב לי כאבי תופת. לא היה לי מקום לעצור ולחשוב על מה שעשיתי, וכשזה הסתיים, הרגשתי הקלה כי הפסיק לכאוב לי".
המשבר הגיע לאחר שלושה ימים. אבל עינת דאגה מראש לתחושות שיעלו בה, ופנתה למטפלת בנשים שעברו לידות קשות עוד לפני הלידה, טיפול שלדבריה הציל אותה. "עברתי את כל שלבי האבל ולקח לי זמן להגיד שאיבדתי תינוקת. מי שלא עבר את זה לא יוכל להבין שאת יוצאת ממנו לא אותה אישה שהיית, משהו בתמימות שלך לעולם נשבר. הילדה שלי הפכה להיות כל עולמי והתעוררה חרדה מטורפת אליה כי היא כל מה שנשאר לי. מצד שני הפכתי להיות אימא יותר סובלנית. התינוקת שלי הייתה אמורה להיות היום בת 7 חודשים. את תמיד בונה פנטזיה, וזה ילווה את המשך חיי. בעזרת הטיפול שמתי את זה בפרופורציות. חלק מהנשים לא עוברות טיפול, יש מעט מטפלים בתחום, ואין הרבה קבוצות תמיכה, למעט קבוצת הפייסבוק הפלה טבעית ולידה שקטה – מדברות על זה! שבה את מגלה את כל הסיפורים מסביבך. יש שתיקה סביב הנושא, למרות שהיום יש יותר מודעות, עדיין היהדות והחברה לא נותנים לגיטימציה להתאבל.
איך אנשים סביבך הגיבו?
"הייתה תמיכה אבל מאוד פחדו לדבר איתי. אני נורא כעסתי על העולם ועל הכול, ניסיתי לשדר שאני בסדר, ולאט לאט השתחררתי והכעס התפוגג. מעט מאוד אנשים מעזים לשאול איך אני מרגישה, ורציתי שישאלו אותי מה שלומי ואיך אני מתמודדת".
בעוד שבוע עינת תהיה שוב בחדר לידה, ותלד את בתה השנייה. אבל ההיריון שעברה היה רחוק מלהיות שמח ולווה בחרדה גדולה. "אני מכירה עולם נורא, עולם שבו נשים מאבדות ילדים כל הזמן. לא הכנתי אפילו תיק לידה, והתכוננתי לרע ביותר. כל יום בדיקות היה יום משבר, וכל בדיקה החזירה אותי אחורה. שמעתי שיש נשים שרואות פתאום את התינוק ומבינות מה הן איבדו. אולי בסוף זה יהיה שמח, אני משאירה את הספק שאולי זה ייגמר".
הפלה היא טראומטית בכל שלב
"מטבע הדברים, כאשר ההפלה מתבצעת בשלב מאוחר, החוויה יותר דומה לפרידה מתינוק חי, כי העובר נוכח ואפשר להרגיש אותו, הוא בועט ואפשר לדמיין אותו בצורה תלת ממדית. אך מעבר להתקשרות, ההפלה היא טראומטית בכל שלב, גם כאשר התהליכים יותר פשוטים כמו גלולת היום שאחרי, יש בזה היבט לא נעים, וככל שהפרוצדורה היא יותר אגרסיבית ופולשנית, הטראומה יותר קשה, בנוסף, ככל שההפלה קרתה בשלב מאוחר יותר, כך במהלך ההריונות הבאים, תלווה את האישה חרדה גדולה מהבאות".
האם מלווים אותן גם רגשות אשמה?
"הנושא של קבלת החלטות לגבי המשך חיי העובר היא קשה, ומעוררת רגשות אשמה, אבל דווקא במצבים של המלצות רופאים להפסיק את ההיריון בגלל בעיות שונות בעובר, קל יותר להצדיק זאת, רגשות האשמה הגדולים יותר הם ש'הגוף שלי לא החזיק את הילד' או ש'הגוף שלי לא מכיל מספיק'. זהו מקום שלא מודע ולא רציונלי, בו אנו שמים אנושיות על אברי הגוף, ובעיקר קשור למיתוסים שהרחם הוא מיכל שמחזיק. הרבה יותר קשה לעבוד עם רגשות אשמה לא מודעים והביטוי הוא דיכאון והשפעה על הדימוי העצמי והדימוי הנשי.
כניסה להיריון נוסף יכולה להקל על המצב?
"כניסה להריון נוסף מהר ככל האפשר מקלה, אם יש רצון והמצב הרפואי תקין, אין סיבה לחכות יותר מדי. ככל שהזמן חולף, הלחץ עולה. לידה מוצלחת פותרת את ההשלכות ארוכות הטווח, על מנת שהנשים הללו לא יישאו את המשא הזה בהמשך חייהן. מבחינה סטטיסטית, כשיש ילדים לאישה שעברה הפלה, זה מאוד עוזר, ואילו כשמדובר בילד ראשון, המשבר יותר גדול. מחקרים הראו שחוויה של הריונות קודמים תקינים וקיומם של ילדים במשפחה, מפחיתים באופן משמעותי מאוד את רמות החרדה לגבי הריון שמגיע אחרי הפלה"
כאשר מדובר בלידה שקטה, האם יש חשיבות לכך שהאם תראה את הוולד המת, כדי להיפרד?
"ממש לא, ובדרך כלל להיפך. הייתי אומר שזה יכול להיות טראומטי ולא הייתי ממליץ על כך. בסופו של דבר, כשנפרדים מאיבר או מוולד לא בריא, המפגש הוא לא טבעי, והופך אותו למשהו קונקרטי. אמנם יש תהליך פרידה שצריך להיעשות, אבל ההמחשה היא לא משהו שהיולדת צריכה להתמודד איתו. אפשר לייצר טקסיות, ובית חולים צריך לקחת ברגישות רבה את התהליך, אך מראה הוולד המת יכול להגביר את הבעיה ולא להקטין אותה".
איך אפשר לסייע לאישה שעוברת חוויה כזו?
"לאישה במצב כזה דרושה תמיכה חברתית, לדבר איתה, וככל שהדבר לא נעים יש צורך למלל את הרגשות ולתאר את התהליך. כדאי שיהיה ליווי פסיכולוגי או פסיכיאטרי, לפחות בהתחלה".