מאיפה להתחיל? בשורה התחתונה, איך אומרים, זה לא סקורסזה! כי לא משנה מה יגידו, סקס עם בטן הריונית זה פשוט לא זה, וזהו.
עוד לפני שנכנסתי להריון שמעתי שפע קלישאות על איך בהריון מדד החרמנות עולה, וכמה שהסקס טוב (אולי כי עושים אותו פחות ופחות, אז הוא נהיה איכותי ומעריכים אותו יותר כל פעם?), ועל איך סקס הוא זרז טבעי ללידה. אגב, כשכתבתי שורות אלו הייתי בחודש שביעי, וסקס כבר היה משימה קשה עבורי. אין לי שום מושג איך עושים את זה בתשיעי.
יבוא לך, יבוא לך
טוב, נתחיל מההתחלה; אז בשבועות הראשונים לא היה מצב. בין הבחילות, העייפות והגדילה המופרעת של החזה, פשוט לא היה אפשר להתקרב אליי. שינסה, נראה אותו גיבור! רק המחשבה על זה גרמה לרפלקס ההקאה שלי לעבוד - לא הייתי מסוגלת להכיל את זה או אפילו לחשוב בכיוון.
התחושה הזאת בהחלט הכניסה אותי לסרטים, כי יש גבול לכמה אפשר לייבש את הבחור. כבר נתקלתי בחיי בכמה גברים שבעת שנשותיהן מתמודדות עם ההריון, הם מחפשים גיוונים, שעשועים או סתם יחס בחוץ. לא בבית ספרי! מה עושים? עושים! עם החשק בא התיאבון. אהממ, יה, רייט. לא תיאבון ולא סנדלים.
אבל ככל שההריון התקדם והתופעות התמעטו, אפשר לומר שהחשק המיני חזר, בערך. לא מה שהיה פעם, אבל גם לא שביתה.
ובכל זאת, בכל פעם שהתחשק, עדיין מצאתי את עצמי בלוגיסטיקות וכיוונונים שלא ייאמנו; אין מצב לפני האוכל, כי אני רעבה, ועכשיו; אין מצב אחרי האוכל, כי אז אני לא מסוגלת לזוז. פילה; אין מצב כשאני עייפה, דהיינו אחרי שבע וחצי בערב או בבוקר מוקדם. עייפה, נו.
בניקוי אלו פלוס שעות עבודה, סידורים וככ"ל (כלים, כביסות, לימודים) נשאר חלון של עשרים דקות – מסתבר שזה כל מה שצריך.
האם אתמוטט עוד לפני הסיבוב הראשון?
הגענו בשעה טובה לאקט עצמו (יש אלוהים!). זה הרגיש קינקי בטירוף ("זו רק אני או שאתה גדלת?"), צפוף ומוזר, הבייבי בעטה קצת – לא רוצה אפילו לחשוב מה זה אומר, ואני הרגשתי כמו פילה קטנה, חסרת גמישות וקלילות שהיו לי קודם. מה גם שלקראת סוף המרוץ בו אני והוא עומדים לרוץ כדי לשבור את השיא שלי ושלו, הרגשתי כמו גבר בן 85 על סף התקפת לב. הלב שלי דפק כל כך חזק, כאילו בא לו להתפוצץ אחרי קביעת שיא טריאתלון.
בקיצור, גם כשהחשק חזר, סקס מסורתי ללא עזרים הוא משימה כמעט בלתי אפשרית, ולא ממש מעודדת. לזו שסוחבת את הבטן, הכוונה. כי ב' דווקא נהנה מכל רגע. נו, 50 אחוז זה תשואה נהדרת.