לאחר שאיבדו תינוק בשנה שעברה, התקשו בני הזוג ניקסון להחזיר את החיים למסלולם. משפחת ניקסון, לה שני ילדים גדולים יותר, לא תיפקדה כמו שצריך מאז האובדן. אמא קלסי, שפית, החליטה לעשות את מה שהיא יודעת: אוכל, ואומרת עכשיו שבעזרת חודש שלם של ארוחות בוקר משפחתיות בהרכב מלא, הם סוף סוף חוזרים לחיים.
"המשפחה שלנו עברה טרגדיה איומה בשנת 2015", מספרת ניקסון, שפית טלוויזיונית אמריקנית ידועה. "איבדנו ילד יפהפה בשם ליאו חודש אחרי הלידה שלו, וזה ריסק אותי. הכל השתנה כשעברנו את שלבי האבל. את חלק מהשינויים זיהיתי מיד, אחרים לקח יותר זמן לעכל. אחד השינויים היה הגישה המשפחתית שלנו לאוכל. הבישול תמיד היה התשוקה שלי, אבל אחרי שאיבדתי את בני, הפסקתי לבשל. זו היתה החלטה לא מודעת. לא מצאתי שמחה בבישול עבור אהובי יותר, ואהובי, נראה שגם הם לא מצאו עוד שמחה באוכל. הסתמכנו על אוכל קנוי ומשלוחים, ונדיר שישבנו יחד לשולחן".
רק אחרי כמה חודשים הבינה השפית את הדפוס ואת השפעתו על בני המשפחה. ״הארוחות המשותפות היו המרכז של המון מהזכרונות המשותפים שלנו, החגיגות, המסורת. הבנתי שזה קשור בעובדה שאני חיה מיום ליום", היא אומרת. "ואז החלטתי להתחיל את פרוייקט ארוחות הבוקר המשפחתיות, שהיתה לו השפעה קיצונית על משפחתנו. לאכול יחד בבוקר כל יום מימי חודש ינואר.״ ניקסון מודה שהיו בקרים מוצלחים מאחרים, אבל העיקר הכוונה. "ברוב הבקרים לא היה על השולחן משהו ששווה צילום, כמו לחם מטוגן מחלה, או שייקים בהמון צבעים, אבל המטרה היתה לאכול יחד כמשפחה לפני שאנחנו יוצאים ליום שלנו בנפרד. מקושקשת או קורנפלייקס עם פירות הפכו לנפוצים יותר. התרגיל הזה לימד אותי שמה שאוכלים פחות חשוב ממה שאנחנו עושים".
לפני שלושה חודשים הביאו בני הזוג ניקסון, בעזרת אם פונדקאית, את התינוקת נורה. "הנס הזה שקרה לנו גרם לי להתחיל לטפל בעצמי כדי שאוכל לטפל במשפחתי", מודה קלסי. "זו היתה הזדמנות להתחלה חדשה. הבקרים האלה מאפשרים לנו לתקשר אחד עם השני, ויש לעניין השפעה לאורך כל היום. הארוחות המשותפות עשו אותנו שמחים וקלים יותר. הרגשנו יותר בשליטה. אנחנו לא מושלמים. אנחנו עדיין בוכים הרבה, אבל כשהבן שלי אולי מבקש שוקולד ואני מנסה לשכנע אותו שפירות זה יותר בריא בשמן שאני מחזיקה על המותן תינוקת, הביחד שלנו צומח. אפילו אם הוא כאוטי".
כמעט קלישאתי לגלות שהאוכל היווה תרפיה מושלמת עבור האם השפית. "הבנתי כמה חשוב לייצר תרבות אכילה משותפת בבית. אנחנו עכשיו מצפים לאכול יחד בכל הזדמנות", היא אומרת. "ארוחת הבוקר היתה רק ההתחלה. נזכרתי שאוכל זה לא רק כיף אלא גם מרפא. ראיתי בעיני שאוכל יכול להיות המרכז של שינוי חיובי. מי האמין שטוסט, ביצה ומיץ תפוזים יוכלו להקים משפחה שלמה על הרגליים? אנחנו מתכוונים להמשיך בפרוייקט ולתת לארוחה הראשונה ביום תשומת לב גדולה".