לא משנה כמה שמרת בהריון, ברוב המקרים הגוף שהכרת לא יחזור עוד לעצמו. אך בעוד שרובנו ניחנו ביכולת הבלגה נהדרת, מוכנות להסתדר (זמנית, כן?), עם מידה אחת יותר ומשלימות עם המציאות החדשה, יש מי שמחליטות לחזור לגוף שהיה להן לפני ההריונות והלידות – או לפחות הכי קרוב שהרפואה יכולה להביא אותן לשם.
דיברנו עם שלוש נשים, שונות אחת מהשנייה בתכלית, שלכולן מכנה משותף אחד: הן החליטו לפנות לשולחן הניתוחים בשביל להחזיר לעצמן את מה שלקחו מהן ההריון והלידה.
מרימים חזה, ממקמים את הפטמה מחדש
"יש שני ניתוחים שפופולריים במיוחד בקרב נשים אחרי לידה", אומרת ד"ר טלי פרידמן, מומחית לכירורגיה פלסטית ולעיצוב הגוף.
הפופולרי ביותר הוא כמובן מתיחת בטן, מכיוון שכמעט אין נשים שמרוצות מהמראה של הבטן אחרי הלידה. בניתוח מעצבים את דופן הבטן: מסירים עודפי עור, מעצבים את המותן ועובי דופן הבטן באמצעות שאיבת שומן ומקרבים בין שרירי הבטן שהתרחקו זה מזה במהלך ההריונות. בנוסף, מעצבים את הטבור מחדש".
יש גם לא מעט גם ניתוחי חזה, כשעיקר התלונות הן על חזה נפול, שהתרוקן אחרי לידות והנקות. "אם הבעיה היא חזה מרוקן, ניעזר בשתל שממלא ומרים. אם יש נפילה ללא ריקון, אפשר לעשות רק הרמה, שנשארת לאורך יותר זמן. במקרה של "שקיות שוקו ריקות", כלומר צניחה וריקון מאוד חמורים, יש צורך בניתוח משולב, לפעמים בשילוב הסרה ומיקום מחדש של הפטמה.
ועדיין - אם מדובר במישהי שטרם סיימה את תכנית הילודה שלה, חשוב להביא בחשבון פגיעה אפשרית בהנקה, כי צינורות החלב נחתכים, ולעתים ההחלמה יוצרת רקמה צלקתית שחוסמת אותם. בניתוח שמערב הגדלה בלבד, השתל מוכנס מתחת שד ובדרך כלל אין פגיעה ביכולת להיניק".
ד"ר פרידמן מציינת, שבענייני פלסטיקה אין "צדק חברתי" או פערים מעמדיים – יש נשים משכונות יוקרה, לעומת חד הוריות שחוסכות שקל לשקל כדי להשיג את הגוף שהן חולמות עליו. "יש נשים נשואות, פרודות וגרושות, עם ילד אחד או עם שישה ילדים", היא אומרת. "נכון שבדרך כלל מומלץ לעשות את התיקונים אחרי שמסיימים את הרחבת התא המשפחתי, אבל זה לא כלל ברזל".
"הריון עם תאומים הרס לי את הבטן"
"למרות שעליתי רק 11 קילו בהריון, הבטן שלי הייתה מאוד גדולה", מספרת תמי, בת 38, שהריון תאומים השאיר את בטנה הרוסה. "שרירי הבטן שלי היו במצב של מתיחת יתר, בלי יכולת להתכווץ בחזרה. הבטן פשוט לא ירדה, נראיתי בהריון גם שנים אחרי שילדתי. אני כמובן לא מתחרטת לרגע על הילדים שלי, אבל אני יכולה להגיד באופן גלוי שההריון הרס לי את הגוף. כשהבנתי שאין שום דבר שאני יכולה לעשות בעצמי, ותזונה וספורט לא יעזרו, החלטתי שאעבור ניתוח".
תמי מספרת שהניתוח היה חלק משינוי כולל בחייה. "הגעתי מוכנה מאוד לניתוח. מכיוון שידעתי שזה ניתוח לא פשוט, חיכיתי שהתאומים יגדלו קצת, ידעתי שאחריו לא אוכל להרים אותם ולהשתולל איתם, ולכן רציתי שיגדלו ויבינו מה קורה. ירדתי 15 קילו לקראת ניתוח מתיחת הבטן. אני מרוצה בטירוף, זה היה שווה כל קמצוץ של כאב שחוויתי. הסביבה מאוד מפרגנת, מאוד קשה שלא לשים לב לשינוי: ירדתי ממידה 48 למידה 40. רק אחרי שעברתי את הניתוח גיליתי שעוד כמה נשים בסביבה שלי עברו משהו דומה".
"הניתוח עזר לי לא רק במישור האסתטי ולהרגשה", מוסיפה תמי, "אלא גם לכאבי גב שהיו לי בגלל הבטן הרופפת. השרירים היו במצב כל כך רעוע, שהם לא תמכו בגב. עד היום אני מקפידה על החלק שלי בעסקה: אוכלת בריא ועושה ספורט, כדי לא לעלות במשקל ולהרוס את התוצאות היפות שהגעתי אליהן. בעיניי הניתוח זה לא פתרון זמני, יש בו סיכונים, העלות שלו לא זניחה אבל זה שווה מאוד, רק אם לא נכנסים אחר כך לעוד הריון ומשבשים את התוצאה. אני גם לא רוצה לעשות עוד ניתוחים, הם לא תחליף לחיים האמיתיים ואני לא מאמינה ביותר מדי שינויים מלאכותיים. הייתה לי בעיה ממוקדת, ופתרתי אותה".
"אם לא הגירושין, לא הייתי עושה את זה"
אצל שרון, בת 35, נדרשו קצת יותר הריונות – וגט אחד - כדי להגיע להחלטה. "אחרי הלידה הראשונה והשנייה, חזרתי למימדים הקודמים שלי בלי הרבה קושי. רק אחרי הלידה השלישית התחילו המלחמות עם המשקל, שסירב לרדת. אז עוד לא חשבתי על ניתוח פלסטי, אבל די מהר, עוד לפני שהספקתי להוריד את כל המשקל העודף, נכנסתי לעוד הריון, שהיה מאוד משמח אבל לא מתוכנן. יצא שבין הלידה השלישית לרביעית שלי חלפו בקושי שנתיים, וסיימתי את ההריון הרביעי לפני ארבע שנים, עם עודף משקל לא קטן".
"כמה חודשים אחרי הלידה הרביעית ירדתי עשרה קילו, אבל נשארו לי עודפי עור גדולים, בעיקר בבטן. כל הזמן חיפשתי איך לכסות את עצמי, וכמובן שלא יכולתי ללבוש בגדים צמודים, או בגד ים. כל הזמן חשבתי שאם ככה אני נראית בגיל 30, מה יהיה כשאהיה בת 50?. עשיתי המון ספורט, כפיפות בטן, וכלום לא עבד. העור המשיך להיות תלוי, וזה תסכל אותי".
שרון מספרת שבמשך תקופה ארוכה כלל לא חשבה על האופציה של ניתוח. "למרות שמאוד לא אהבתי את איך שאני נראית, לא חשבתי בכלל על ניתוח. זה לא משהו שמקובל בסביבה שלי, ולא היה לי מאיפה להגיע למחשבות האלה. עד שיום אחד קיבלתי משהו מקופת חולים, והיה מצורף עלון על ניתוחים אסתטיים. זה כאילו הפיל לי אסימון, והתחלתי להתעניין. כל יום הייתי נכנסת לפורומים, קוראת, בודקת, מתכננת. בשלב הזה כבר הייתי גרושה, ודאגתי מאוד מההשלכות. חששתי שיקרה לי משהו, שיהיה סיבוך, אבל המראה הפריע לי כל כך שהחלטתי לקחת את הסיכון".
"אני אישה שפוחדת ממחטים", מעידה על עצמה שרון, "לכן כל מי שמכיר אותי ושמע שעשיתי ניתוח היה בהלם. אבל זה משהו שהרגשתי שאני צריכה לעשות בשביל עצמי, גם בגלל הגירושין. הניתוח היה חודשיים אחרי שהתגרשתי, ולא סתם: אני בטוחה שאם לא הייתי מתגרשת, לא הייתי עוברת את הניתוח. בעלי לא תמך ברעיון, וחוץ מזה, כשנמצאים עם מישהו הרבה שנים כבר פחות שמים לב לדברים כאלה, למרות שאני חושבת שזה משהו שגם נשואות צריכות לעשות. אם היה לי תקציב הייתי מנתחת גם את החזה, אבל מכיוון שהבטן הייתה יותר דחופה לי, ניתחתי קודם כל אותה".
"בעולם החרדי אין פתיחות לנושא, אך הייתי חייבת את זה לעצמי"
שרה, בת 46, היא אישה חרדית. אחרי חמש לידות וכמעט ארבע שנים וחצי של הנקה, היא החליטה לעשות צעד מאוד חריג בסביבה שלה, ולהגדיל את החזה. "עשיתי את הניתוח אצל ד"ר אורי שולמן בגיל 41, אחרי הלידה האחרונה. אם הייתה פתיחות במשפחה שלי הייתי עושה לפני 20 שנה כבר, זה משהו שחלמתי עליו מגיל 13, כשראיתי איך כל הבנות מתפתחות ורק אני נשארת שטוחה לחלוטין. גם כשהיו לי ילדים, אנשים היו קוראים לי 'ילדה' ברחוב, החזה פשוט השפיע על כל הצורה החיצונית שלי. גם בזוגיות, הרגשתי לא נוח במצבים אינטימיים. הייתי רואה נשים עם חזה יפה ונשי, ופשוט מקנאה".
שרה מספרת שבהריונות החזה שלה דווקא גדל קצת, אבל אי אפשר להיות בהריון לנצח. "אחרי שאני מסיימת להניק, הוא נהיה אפילו יותר שטוח ממה שהוא היה קודם. ועדיין, בגלל שהיה לי חשוב להניק, לא עשיתי את הניתוח לפני שהייתי בטוחה שסיימתי ללדת. חששתי שההגדלה תפגע בצינורות החלב".
שרה עברה ניתוח להגדלת חזה, במהלכה הושתלו בשדיה שתלים של 300 CC. "זה נחשב גדול, אבל מכיוון שבאמת לא היה לי שום דבר, אני בסך הכל מידה B אחרי הניתוח. בנוסף, בגלל שעשיתי את ההגדלה בחורף, רק אחרי כמה חודשים קיבלתי תגובה ראשונה מחברה שלא ידעה, והחמיאה לי מאוד. השינוי לא דרסטי, אבל מבחינתי – זה היה הכרחי".