עד לפני 14 שנה, חיינו התנהלו באנונימיות מוחלטת. אם היה לנו מה לחשוף, היינו משתפים אותו בשיחות פרטיות ופרונטליות עם הקרובים במיוחד. במקרה הכי קיצוני, היינו שולחים מכתב לעיתון אם הדבר ממש בער בנו לפרוץ החוצה לעולם. אלא שאז, ב-2006 רשת חברתית בשם פייסבוק הושקה והעולם השתנה.
לאט לאט, חברים החלו לשתף בה הרבה מעבר למה שיכולנו לדמיין והיום דומה שאין נושא שלא נחשף ברשת: מהפרעות אכילה עבור למשברי זוגיות, מבעיות רפואיות ועד צחוקים על הפרטנר. הכל כשר, הכל קביל, אפילו המקומות המושתקים ביותר. עולם הפוריות האינטימי שנשמר תמיד בסתר, בחדרי חדרים, ברחמי רחמים, הוא לחלוטין אחד מהם. הטאבו שנשמר תמיד בחיק המשפחה אינו עוד כזה. יותר ויותר נשים, מאנונימיות ועד ידועניות ומובילות דעת קהל, משתפות על הקשיים, האתגרים והתהליך בדרך לחלום להפוך לאמא.
הסיבה לכך היא שילוב של הפלטפורמה שמעניקה במה לדבר על הכול, לצד העובדה שאי פוריות משפיעה על כ-48 מיליון נשים מכל העולם. מה שאומר: הרבה מאוד סיפורים לחלוק, הרבה מאוד שאלות והתייעצויות. ואם בעבר דבקה באישה שמתקשה להרות הסטיגמה של כישלון ובושה ואף אשמה שאינה מסוגלת לממש את תפקידה בחברה, היום הנושא מקבל זווית אחרת לגמרי בזכות הפתיחות הרבה והעלאת המודעות.
"לא פשוט להיחשף אבל המטרה חשובה לי יותר"
עבורי דבורי ויינר, 41, נשואה לשי ואמא לשניים (דור, 4 ופלג, 3 חודשים) ומנהלת סושיאל לעסקים ובעלת הבלוג Beerburim שעוסק בנשיות והורות – הכתיבה היא שליחות. לא פחות. 
החשיפה, אגב, לא זרה לה כלל. לפני שש שנים, כתבה דבורי טור אישי ב-mako נשים על היותה רווקה בת 35 מחפשת. זמן לא רב לאחר מכן, מצאה אהבה, ונישאה לשי בגיל 36. ההריון הראשון הגיע די מהר ובגיל 37 הפכה לאמא לבן ראשון. "זה היה הריון טבעי שכלל רק מעקב ביוץ קבוע בקופת חולים. כבר אחרי הלידה היה ברור לנו שאנחנו רוצים עוד ילד ודי מהר אבל לצערי בהיריון שנקלט לאחר מכן היתה הפסקת דופק בשבוע 9, מה שהוביל להפלה כואבת, פיזית ונפשית. אחרי כמה חודשים נקלטתי שוב אבל גם ההיריון הזה הסתיים במפח נפש והתגלה כהיריון חוץ רחמי. שוב עברתי סיוט, עצב ואומללות שאין לתאר", משחזרת דבורי.
מפאת הגיל המתקדם, דבורי ושי החליטו להתחיל טיפולי פוריות. "עברתי 3 סבבים רצופים של שאיבות, מה שאומר שבמשך 3 חודשים, הזרקתי טונות הורמונים ועברתי בכל פעם מחדש הרדמה מלאה בשביל שאיבת הביציות. אחרי השאיבה הראשונה, חיכינו 5 ימים כדי לראות כמה עוברים שורדים ומתאימים להקפאה והתבשרנו שאף אחד מהם לא שרד. זה היה כל כך מאכזב ולא הפסקתי לבכות מהמחשבה שאלו ילדים (פונטציאליים) מתים שלי. נשבר לי הלב. בין הסבב השני לשלישי נקלטתי אבל גם אלו רגעי אושר קצרים וההריון (שהתגלה כהיריון כימי) נפל אחרי יומיים. המשכנו לסבב 3 של שאיבה ולשמחתי נקלטתי ונכנסתי להיריון. עברתי חודשים מלאי חרדות, ופחדתי פחד מוות שכל הדברים הרעים שקרו לי עד כה יחזרו על עצמם. לשמחתי הרבה, אחרי 9 חודשים שהרגישו כמו נצח ומינוס כמה שנים מהחיים שלי - נולד פלג אהובי".
מה הכי עזר לך ברגעים האלו?
"בן & ג'רי ובכמויות. וגם, כרגיל, האופטימיות שלי. ראיית העולם שלי היא שזכיתי ושאני צריכה לומר תודה על מה שיש לי, גם ברגעי הקושי. אגב, ממש לא נולדתי ככה, פשוט לימדתי את עצמי להיות כזאת. זה טוב לעור הפנים".
דבר נוסף ומכריע שתרם להתמודדות של המצב היה השיתוף. לאורך כל המסע, דבורי שיתפה את הגולשים גם ברגעים הקשים ביותר, כמו זה שבו גילתה על ההריון החוץ רחמי. "זאת מהות הכתיבה מבחינתי. מאז ומתמיד אני כותבת על מגוון נושאים הקשורים לנשים ואימהות, בהלימה לחיים האישיים שלי. לא פשוט להיחשף אבל אני כותבת על המסע הזה שכל אישה עוברת עם הרבה אמת והומור ומתוך שליחות, במטרה לעורר מודעות לנושאים פחות פופולריים כמו רווקות מאוחרת, היריון בגיל מאוחר, טיפולי פוריות וכו'".. 
"זה התחיל בטור אישי ב-MAKO על רווקות מאוחרת שלי ועד סטוריז ההזרקות שכלל בדיקות דם ושאיבות. המטרה שעמדה אל מול עיניי הייתה להראות מה באמת עומד מאחורי צמד המילים 'טיפולי פוריות'. בעיקר כי אני חושבת שאנשים לא באמת מבינים עד שהם רואים במו עיניהם. חשוב לי להראות שזה בסדר לדבר על כל זה ואפילו בהומור, בעיקר בגלל שנשים רבות עוברות את זה אבל מתביישות. התכנים אצלי נוגעים במקומות מאתגרים אבל תמיד מגיעים עם הרבה הומור. אני מקבלת המוני פידבקים והודעות פרטיות מנשים שמודות לי על כך שאני מדבררת אותן וזה באמת כיף ומדהים".
האם באיזשהו שלב הרגשת בושה/אשמה/כישלון בנושא הזה?
"אף פעם לא, אבל כן היה שלב שבו שאלתי את עצמי למה לכולן זה מצליח ולי לא. לשמחתי זה עבר לי".
האם יש דברים שלא תסכימי לשתף ולדבר עליהם בנושא הזה?
"לא אכתוב בהרחבה על הפרטים הטכניים עצמם של השאיבות וההחזרות. אין לי בעיה להסביר על זה בפרטי למי שרוצה אבל לא אכתוב על זה ברחבי הרשת".
האם יש עדיין נושאים בעולם הפוריות שהם טאבו לדעתך שצריך לנפץ?
"תרומת ביצית היא עדיין נושא מורכב יותר לאנשים לדעתי. פנתה אלי מישהי וסיפרה לי שהילד שלה ושל בעלה אינו מהביצית שלה אלא מתרומת ביצית ושנמאס לה להסתיר או להתבייש בזה ושהיא רוצה לספר את זה לכל העולם. זה היה מדהים בעיניי".
"גאה ומוקירה את עצמי על הנחישות והדבקות במטרה"
גם יפעה סימס, 41, אמא לעידן בת 5.5, בעלת עסק לניהול ושיווק דיגיטלי לעסקים מראשון לציון, חשה שיש ערך רב ותמורה חשובה לדבר על הכל בפתיחות. "בתחילת שנות ה-30, נגררתי לסצנת דייטים ומצאתי את עצמי בחיפוש אחר זוגיות. למען האמת זוגיות מעולם לא בערה בי מבפנים וסמוך לגיל 34 הבנתי שהרבה יותר בוער בי להיות אמא. את ההחלטה שאני יוצאת לדרך של הורות יחידנית קיבלתי ברגע, היא הייתה ההחלטה הקלה ביותר בחיי כי הייתי מאוד מגובשת וכמהה לאימהות".
סימס הנחושה החלה בתהליך בחירת הזרע בדרך לאמהות יחידנית. שנה וחצי לאחר מכן וכמה הזרעות ו-IVF, סימס הרתה כשלאורך הדרך היא משתפת במסע שלה ברשתות החברתיות – מהפוריות ועד הבחירה המלאה והשלמה בהורות יחידנית, חלקו גם תועד כאן במאקו נשים.
מאיפה נולד הצורך לשתף בבחירות כל כך אינטימיות שלך?
"תמיד שיתפתי שאני בטיפולים בצורה גלויה, דיברתי על התחושות, הרגשות, האכזבות ושברון הלב וגם על העניינים התפעוליים. אני לא יודעת לשים את האצבע למה יש לי צורך לשתף בנושא הזה. אני פשוט אדם פתוח מטבעי ומעולם לא הבנתי מדוע יש טאבו כזה גדול על טיפולים, כאילו גנבנו משהו או עשינו משהו לא בסדר, עד היום אני לא מצליחה להבין זאת".
אילו תגובות את מקבלת על הפתיחות הזו?
"בעבודה היו צוחקים עליי שאין אף אדם שמכיר אותי למעלה מ-5 דקות ולא יודע את זה. החברה מסביב דאגה להזכיר לי בכל רגע שאני אמיצה, אבל אני לא הרגשתי אמיצה, הייתי מאושרת, נרגשת ומלאת ציפייה. עד היום, כשעידני כבר בת 5.5, עניין ה'אמיצה' ממשיך ללוות אותי מכל עבר.
"אנשים מאוד זורמים עם הפתיחות שלי. גם היום, כשאני שוב בטיפולים ארוכים ומייגעים כבר למעלה מ-3 שנים, אני ממשיכה לשתף במסע שאני עוברת. אנשים אומרים לי שהם מרגישים שהם חווים את המסע יחד איתי, נשים פונות אליי לפני/במהלך הטיפולים עם שאלות/התייעצויות/חששות ואני מלווה אותן ותומכת בהן בשמחה ובאהבה, עם תחושת שליחות גדולה מאוד. בזכות השיתופים שלי, נשים מרגישות פתיחות ונוחות לפנות אליי ולהתייעץ".
אחד הפוסטים שגרפו הכי הרבה תגובות היה זה שפרסמה סימס בתחילת השנה, לאחר ששיתפה כי הצליחה להיקלט אך משבוע לשבור הדברים הסתבכו וההיריון נגמר בניתוח לא פשוט. "לא ראיתי את זה בא בשום צורה. אני כבר מורגלת לאכזבות 'השגרתיות' ועד כמה שהן צורבות וכואבות, יש לי כבר דרך התמודדות טובה, אך את המורכבות שחוויתי עם היריון לא תקין לא צפיתי, והיא די ריסקה אותי, היה קשה לי לקום ולעלות שוב על הסוס".
מה הכי עזר לך ברגעים האלו?
"חד משמעית הילדה שלי והידיעה שאם הצלחתי להביא אותה אצליח להביא עוד ילד והאמונה שזה יצליח, שאני לא אוותר, שאלו רק מהמורות בדרך שסופה HAPPY END".
בעבר הלא רחוק, קושי להרות היה מקור לבושה או לכישלון, זה רגש שפגשת בעצמך?
"מעולם לא. לא כל אישה בוחרת לעבור טיפולים, זה לא מובן מאליו, בטח שלא כל כך הרבה זמן, ואני גאה בעצמי ומוקירה את עצמי על הנחישות והדבקות במטרה וגם על המחירים הכבדים שמשלמים עליהם בדרך, מכל הבחינות, שכן אין להתבלבל, יש הרבה מאוד מחירים שנשים משלמות על טיפולי פוריות: רגשיים, כלכליים, תפעוליים. כל אחת חווה אותם אחרת. עבורי המחיר הרגשי הוא ללא ספק הכבד ביותר ועמו ההתמודדות הכי קשה. האכזבות, התקווה, הלב שמתרסק כל פעם מחדש, ההמתנה הקשה מנשוא עד לקבלת התשובה, תופעות הלוואי המתעתעות בכל פעם בחדש, והאמונה הכה חזקה שהפעם זה יצליח, והנה - גם הפעם זה לא מצליח. עד שזה יצליח!".
האם יש נושאים שלא תשתפי או שנחשבים עדיין טאבו עבורך?
"אין דברים שאני לא מסכימה לדבר עליהם, אבל מבחירה אישית, אני כותבת בעיקר על תחושות ופחות על הפן הפיזי הטיפולי של הזריקות וכולי. עבורי אין שום נושא באופן כללי שהוא ביג נו נו".
"רציתי שעוד נשים ייראו מה זה להיות מטופלת פוריות ויוכלו להזדהות"
ודומה שאין דבר שלא כותבים עליו הוא לחלוטין המכנה המשותף של שלוש הנשים בכתבה. עדי רטר, נשואה לרוני +3 (ארבל 6, בארי 3, גוני 9 חודשים) מעמק חפק היא מחלוצות הכותבות על הנושא שהיה מושתק עד לפני שנים ספורות. 
זמן קצר אחרי החתונה, הפסיקה רטר ליטול גלולות במטרה להיכנס להריון, אבל אז "הגוף השתבש", לדבריה. "בגלל שעברתי ניתוח לוסטבוליטיס בגיל 18 ומגיל צעיר התחילו לי עניינים באיזור האגן- אנדומטריוזיס, ואגינסמוס, שחלות פוליציסטיות ועוד. ידעתי שייקח לי זמן להרות אבל כשהגעתי לרופא הוא זיהה רירית רחם דקה מאוד וישר המליץ להתחיל הורמונים מה שבדיעבד התברר כטעות קשה". בסופו של דבר היו אלה 4 שנים ארוכות של שאיבות והחזרות כשהכל בהרדמות מלאות עד שההריון נקלט באמצעות IVF. ואז נולדה ארבל. גם בארי הגיע בטיפולי פוריות וגוני נקלטה באופן טבעי".
והבלוג, מתי הוא נכנס לתמונה?
"לפני כשש שנים העליתי לאוויר את הבלוג "הרטר'ס – הסיפור שלנו". הרעיון נולד במהלך טיול בהונג קונג כשאבא שלי ביקש שאקנה לו מצלמה, כמו זו בתוכנית 'מחוברים' שבדיוק עלתה לאוויר. על הדרך קניתי גם אחת לעצמי וחשבתי שיהיה נחמד לתעד את המסע שלנו. התחלתי לתעד ונשאבתי לתוך תהליך תרפויטי מאוד חזק. בשלב מסוים החלטתי שחשוב שעוד נשים יבינו מה זה להיות מטופלת פוריות ויוכלו להזדהות. לפני זה לא היתה אף אחת ברשת שחשפה את זה, זה היה נושא מאוד לא מדובר, ולכן גם הטירוף סביב זה היה בלתי נתפס".
עם הזמן, החלה עדי לפתח את הבלוג למיזם חברתי שנותן מענה לנשים במסע - און ליין ואוף ליין וכיום, היא מנהלת 3 קבוצות שונות בפייסבוק: למטופלות, לאנשי מקצוע, ומשולבת, במקביל היא בעלת ׳הבית - השראה נשית׳ בקיבוץ גבעת חיים איחוד ובתהליך של הסבה לייעוץ חינוכי.
אילו תגובות קיבלת על הבלוג החשוף, אי שם ב-2014?
"זה היה טירוף. קיבלתי כמויות של פניות מנשים, אימהות, אנשי מקצוע, ולאט לאט זאת הפכה להיות כאמור קהילה מאוד רחבה שלכל אחד יש קשר לנושא ולאו דווקא ישיר. זה מאוד סיקרן אנשים".
מה היה הרגע הכי קשה שלך בכל התהליך הזה?
"העובדה שהגוף שלי קרס פיסית מכמויות ההורמונים ולא הצלחתי להמשיך לפתח את הקריירה שלי. זו הייתה הנקודה בה הרגשתי הכי ׳פגועה׳, לא הצלחתי להכיל את העובדה שהרצון שלי לילד פוגעת לי בהתפתחות האישית. אבל לשמחתי יש לי זוגיות נפלאה. רוני היה תומך ומכיל ועזר לי מאוד לעבור את הכל עם חיוך, גם המשפחה תמכה והחברות ובעצם כל מי שמסביבי הפך להיות חלק מהמסע של הפוריות שלי וזה לחלוטין מה שהציל אותי".
שיערת שהבלוג ייצור כזה באזז?
"לא בהתחלה. למעשה, אחת הסיבות שדחיתי את העלאת הבלוג לרשת היתה כי חששתי מאוד מהתגובות והייתי במקום מאוד מאוד רגשי, ולא ידעתי אם אוכל להכיל את זה. ידוע עד כמה היד קלה על המקלדת וגם בבלוג כתבתי שאני מבקשת לא לרדת למקומות שיפוטיים. לשמחתי, עד היום קיבלתי רק תגובות יפות, אולי לא נחשפתי ללא יפות אבל בגלל שמאחורי הבלוג גם קמה פעילות ענפה אז זה הפך להיות הרבה מעבר, עם המון פתרונות מעבר לתחושת הזדהות לנשים במסע, והיו איתי עוד המון נשים שתפעלו את הדבר המופלא הזה. בנקודת השיא הגענו ל-200 מתנדבות פעילות". 
מה השתנה באקלים החברתי מבחינתך בשש שנים שחלפו מאז שהתחלת לכתוב את הבלוג?
"היום לטעמי הנושא מאוד חשוף, זה אפילו ׳סקסי׳ לשתף, הרשתות הפכו להיות משהו מאוד אינטנסיבי בחיים שלנו וטבעי שאם אנשים משתפים כל דבר שקורה בחייהם אז הם ישתפו גם בנושאים יותר אינטימיים. עם זאת, עדין נשים לא רוצות שיכנסו להן לרחם וזה מאוד אינדיווידואלי ברמת התחושה, יש כאלה שישתפו ויש כאלה שישמרו על זה בסוד - אותי השיתוף הציל!".
לצד הפתיחות והקבלה, האם נשים עדיין חשות היום כישלון בקושי להרות?
"בקבוצות הפייסבוק אפשר לראות הכל, אם כי כל קבוצה מאוד שונה ברמת האנרגיה שמושפעת מהמון גורמים. בגדול בוודאי שיש נשים שחוות אשמה וכישלון ויש נשים שמרגישות שחרב עליהן עולמן, אבל אין ספק שהעובדה שיש מקום שאפשר לשתף בלי שישפטו אותנו, ושיש הבנה שעוד נשים עוברות את מה שאני עוברת ושיש איתי נשים במסע מקל על התהליך ומאפשר לעבור אותו באופן הרבה יותר פשוט".
"מי שרוצה להיות אמא תהיה אמא"
מה הטיפים המנצחים שלכן למי שעומד לעבור טיפולים?
דבורי: "לעשות מעקב ביוץ עוד לפני שמחליטים ללכת על טיפולים, זה בחינם ובכל קופת חולים. ללכת לרופא שהמליצו לך עליו ושאת מרגישה טוב איתו. נכון, זה לא דייט אבל המימד הריגשי סופר חשוב בתהליך הרגיש הזה. בהזרקות - לאלחש את המקום עם קרח כמה דקות לפני ההזרקה. והכי חשוב - להאמין שזה יקרה ולא להתייאש.
יפעה: "מדובר בתהליך שאפשר לדעת רק איך נכנסים עליו, לא איך יוצאים ממנו. חשוב להיכנס עם המון סבלנות ואורח רוח, ובעיקר חמלה עצמית. אני כבר למעלה מ-3 שנים בטיפולים לילד שני ולצערי עד עתה ללא הצלחה, ואני נחושה ולא אוותר אפילו שהמחירים ממש כבדים ואפילו שיש לי ילדה מדהימה ובבית, ואולי בעיקר בגלל זה, כי אני לא רוצה שהיא תישאר לבד, אז אני ממשיכה בתהליך עד שאצליח. אני מייעצת בחום לכל אישה שרוצה יותר מילד אחד לבצע הליך של שימור פוריות לפני הכניסה לתהליך הטיפולים לילד הראשון".
עדי: "בתחילת הדרך יש ממש סוג של תקופת אבל, יש מין תחושה שאם צריך לעבור טיפולים אז הקרקע שלנו מתערערת כי איך הדבר שהוא הכי פשוט בעולם לנשים מסויימות עבורנו זה הדבר המורכב והקשה ביותר? אני יכולה בעיקר להציע לחבק סביבה תומכת של חברים ומשפחה, הרבה נשים נוטות להרחיק מהן, לייצר עוגנים שיאפשרו לעבור את זה בקלות, העוגנים יכולים להיות נשים למסע - לא לפחד ללכת לקבוצות ולהכיר נשים, להיפתח במקום הזה, ולאפשר לראות את התהליך הזה מעוד עיניים - אני חושבת שזה משהו שעזר לי מאוד, איפשר לי לצחוק הרבה, איפשר לי לשחרר קיטור כי יש מי שמבינות אותי.
"בנוסף, לא לשכוח בכל זה את הזוגיות - בסוף אנחנו רוצות להביא ילדים לזוגיות בריאה ושמחה, אם נהפוך את בן הזוג לשק חבטות בסוף יהיה ילד אבל הקן המשפחתי יתפרק. והכי חשוב לזכור שמי שרוצה להיות אמא תהיה אמא! יש המון דרכים להיות הורים ולכל אחת יש את הגבול שלה - אל תפחדו לשים גבול. אני ידעתי שאמא אני אהיה והייתי בדרך לפונדקאות כי הרגשתי שהגוף שלי לא יכול לשאת יותר את הקושי - עם וסטבוליטיס, אנדומטריוזיס, ואגינסמוס, שחלות פוליציסטיות, רירית רחם דקה ומה לא - הצלחתי להיכנס להריון אבל זה היה רגע לפני שהחלטתי לשנות מסלול. שולחת חיבוק לכל מי שעוברת את זה".