אני מתבלבלת. "אה... כן, אני חושבת שכן."
"חושבת." היא משננת אחרי בקול חרוך.
הגינקולוגית שלי, חוץ מזה שהיא אישה במובן הקליני, לא ניחנה בשום תכונות "נשיות" בולטות כמו רוך או חמימות. היא מקצועית, ממוקדת, שריף־שחלות נטול סנטימנטים. לכן אני מתפלאת כל כך כשבתום הבדיקה היא שולפת את השאלה האישית הזו על צאצאים. אני חוזרת על עצמי, בתהייה מסוימת: "כן, אני חושבת שאני רוצה."
עכשיו היא משחררת את זה. שלושה משפטים קצרים. ישירים. לא מותירים מקום לספק. "אין לך זמן. את צריכה לעשות אותם היום. יכול להיות שזה כבר מאוחר מדי."
"מה?" אני מפרפרת מולה, המומה.
"לא שמעת שבגיל 35 הפריון צונח דרסטית? איפה היית עד היום, את רוצה לומר לי שפעם ראשונה את שומעת את זה?"
"שמעתי, אבל בסיטואציה שלי," אני מנסה להסביר, להתגונן, לחלץ אמפתיה, אבל זה המקום האחרון למצוא אותה בו.
"אין אבל," היא פוסקת נחרצות, "אתמול היית צריכה לעשות את זה."
אני יוצאת בחיפזון מהקליניקה. פותחת ביד רועדת את דלת המכונית הקטנה שלי, סוגרת ומשעינה ראש על ההגה. בפנים הכול נסוג ומתרוקן, אני צונחת מטה, צניחה חופשית. האוזניים שלי מצלצלות:
אין לך זמן
"איפה היית עד היום?" היא שואלת. והתשובה? במקומות רבים, כנראה. הרבה זמן הייתי כרוכה בחוט המשולש שלא במהרה יינתק, זה של עם־ארץ־תורת־ישראל, ילדה שגדלה בעולמה של הציונות הדתית אבל הצמיחה בתוכה להט חסידי כמעט. התפללתי באמונה, שרתי שירי סעודה שלישית בכוונה גדולה, התווכחתי בלהט על סוגיות אמוניות והתפתלתי באשמות חטא משונות. מתישהו דעכה האש הפנימית, אבל אני המשכתי לחיות לצד הגחלים. בגיל 26 חתכתי סופית את החוט המשולש כשנסעתי בשבת והכרזתי, בפני העולם ובפני עצמי, שאינני דתייה עוד.
בשנים שאחר כך הייתי אסטרונאוטית נטולת כוח כבידה, מרחפת לראשונה ברחבי החלל החילוני. שכרתי דירה בתל אביב, מצאתי חברים, הכרתי גברים, אבל התפרים שחיברו אותי לסביבה היו עקמומיים ולא מדויקים. מה שאחרים מתחילים לייצר בגיל 18 — מושגי יסוד, עולם חברתי, הקשר תרבותי — התחלתי אני שמונה שנים מאוחר יותר. מאוחר מדי.
ו"הפיגור הסביבתי" הזה הוא אולי ההצדקה לכך שרק על סף 35 הכרתי מישהו שהיה חשוב לי באמת. שובצתי אז לתפקיד התמוה של עורכת מדור האוכל במקומון תל־אביבי. באותו ערב, אחרי שנתתי כותרת לטור "איך אוכלים ב־100 שקל", כבר היתה המערכת ריקה מאדם. השעמום הוביל אותי לגלוש ב"ג'יידייט", פרופיל אחד לכד את תשומת לבי. בטלפון הוא נשמע אינטליגנטי וכן, סיפר שהוא גרוש טרי וכבד ראייה. השאלה היחידה שעליה היסס לענות, זו שחש שהיא פרטית מדי, היתה שמות התאומות שלו בנות השנתיים. ההיסוס הזה נגע ללבי.
הקשר שלנו היה הדבר הטוב ביותר שקרה לי בשנים ההן. אבל חוץ מזוגיות היה שם עוד משהו — כמיהה לנורמליות. הייתי "הכבשה השחורה" של המשפחה — זו שעזבה את הדת, הסתובבה פה ושם, שבגיל 30 פלוס עדיין לא מצאה בן זוג בזמן שאחותה הצעירה נישאה זה כבר. הקשר הזוגי הזה היה כרטיס הכניסה שלי לנורמטיביות. ברור היה שילד הוא חלק מאותה חבילה, אבל לא עכשיו, עדיין לא.
ביום הולדתי ה־36 היינו שנה וקצת יחד. הקשר שלנו סחב על גבו גירושים בני פחות משנתיים ותאומות בנות יותר משלוש. זה לא היה הזמן לדבר על ילד חדש. וכך מצאתי את עצמי לכודה: אם אני חייבת להיכנס להיריון כעת, האולטימטום הזה יהרוס אותנו. זה גבר או ילד. וכל החלטה גוזרת אובדן שאין עליו פיצוי.
שק של חרדות
היא שותקת רגע ארוך. "תביני," היא אומרת בטון שקט, "ילד בשבילי בא עם בן זוג. להביא ילד לבד זה מצד אחד, ויתור על החלום לעשות את זה עם פרטנר, ומצד שני, זה לקחת על עצמי מחויבות כלכלית ונפשית מטורפת. וזה לא שאין לי מערכת תמיכה, יש לי הורים ואחיות ודודים שרק מחכים שאקרא להם לעזור. ובכל זאת, אני מרגישה שלקבל החלטה כזו זה להעמיס על הכתפיים שק של פחדים וחרדות שקשה לי אפילו לחשוב עליו."
גם אם את לוקחת בחשבון את האופציה שלא יהיה ילד בכלל?
היא לא עונה. אצבעה לוחצת בחוזקה את פטמת המוצץ שבידה עד שזו מתהפכת והאגודל מלבין.
באג בחומר הגנטי
איילה ואני לא היינו חריגות בנוף הרווקוּת המאוחרת. בין השנים 1990 ל־2010 הוכפל בישראל שיעור הנשים הרווקות בגילאי 29-25 וקפץ מ־22% ל־41%. ולא רק נשים: בשנת 2010 היו 61% מהגברים בישראל בגילאים 29-25 עדיין רווקים, לעומת 42% מהגברים בגילאים אלה בשנת 1990 הדבר נכון לעולם המערבי כולו. גייל שיהי, סופרת אמריקנית, טוענת כי החברה המודרנית פועלת בעשורים האחרונים לפי שעון חברתי חדש: בעוד שבעבר נאלצו צעירים להתחיל את החיים הבוגרים סביב גיל 20, בימינו לא פעם מסתיים שלב ההתבגרות רק בגיל 30.
אז גיל ההתבגרות נמתח, גיל הנישואין נוסק, אבל הטבע מסרב להתאים את עצמו למציאות החברתית־תרבותית החדשה. עוד לא נולדו הריקוד, המדיטציה, היוגה או מכון הכושר שיעצרו את התקלקלותן של הביציות, תאי הענק המחזיקים בתוכם חצי מהגנום האנושי. מרגע היוולד התינוקת יש לה "סכום סגור" של ביציות בשחלה. בשנות ה־30 מתחילה ירידה בפוריות, הן באיכות הביציות והן בכמותן, וזו מואצת החל מגיל 35 ה"באג" מתרחש בחומר הגנטי. הביצית עלולה להכיל כרומוזומים עודפים או חסרים או שברים בכרומוזומים. ביצית פגומה כזו לא תניב עוּבּר או שתייצר היריון שיסתיים בהפלה מוקדמת או בילד פגוע. שיעור הביציות הפגומות גנטית הולך ועולה עם הגיל, זו הסיבה לכך שבגיל 35 הסיכוי ללידת עובר עם תסמונת דאון (מצב שבו יש שלושה עותקים מכרומוזום 21 במקום שניים) הוא 1:380, בעוד שבגיל 40 הוא 1:100.
דוקטור, תעשה לי הפריה
לשחקניות המבוגרות, שמגיעות מאוחר למגרש המשחקים, עלולות לצפות כמה הפתעות לא נעימות. כמה מהן, כמו איילה, יגלו שהמשחק נגמר עוד לפני שהתחיל; שלמרות שיש להן מחזור סדיר ועל פניו הכול בסדר, "הרזרבה השחלתית" שלהן — כינוי לעתודת הביציות בשחלה — נמוכה ביותר, ולא מותירה להן סיכוי לילד מביציותיהן.
הסיבה פשוטה: הפריה חוץ גופית נוצרה במקור כפתרון לבעיות פריון מכאניות, כמו חסימה של החצוצרה (צינורית המחברת בין השחלה לרחם). בהפריה חוץ גופית "קוטפים" את הביציות ישר מהשחלה, הן מופרות מחוץ לגוף ומוחזרות לרחם. כך עוקף מנגנון מלאכותי את האינסטלציה של הגוף: הביצית אינה צריכה להמתין בחצוצרה, לפגוש אקראית תא זרע, "לאתגר" אותו בחדירה אליה ולאחר ההפריה (התלכדות המטענים הגנטיים ליצירת גרעין של תא חדש בעל מטען גנטי משותף) לנדוד לרחם. מדובר בשידוך. מפגש מוכן ומתוכנן היטב בתנאים אופטימליים. הזירעונים פוגשים את הביצית בצלחת פטרי, ואחד מהם חודר אליה ומפרה אותה. כאשר זה לא קורה מעצמו, מוזרק זירעון יחיד לתוך ביצית. פס הייצור המשוכלל הזה לוקח ביצית וזרע "ביד" ומעביר אותם את הכביש. הוא דואג שיגיעו בזמן הנכון למקום הנכון, אבל אין לו שום נגיעה למקום שבו מתחוללת הדרמה האמיתית — החומר הגנטי. "נשים אומרות: 'דוקטור, תעשה לי הפריה חוץ גופית'. הן לא יודעות שהפריה כזו תלויה גם היא בגיל הביצית," אומר ד"ר יעקב סגל, מנהל תחום רפואת נשים ב"מכבי". "אם אני לוקח ביצית מבוגרת ומפרה במעבדה, התא הזה הוא תא חולה, יש בו הרבה יותר בעיות מבניות והסיכון להפלות ולמומים גדול יותר."
פער מטריד
"אני נשואה כבר ארבע שנים, לא מצליחה להרות וכעת רוצה ילד. מסביבי לחברות בגילי יש כבר יותר מילד אחד, רובם כבר כמעט בצבא... אני מרגישה מצוין, אף פעם הווסת לא היה סדיר יותר, אני מתעמלת ובמשקל תקין לחלוטין, מצאתי לי בן זוג מדהים... ואני מוכנה סוף־סוף להיות אמא."
(בת 44, עורכת דין, מִרפאת מבשרת ציון, 2007. מתוך דיון בכנסת בנושא "קידום מודעות נשים בישראל לפוריותן", 18.06.2012).
כשהאישה הזו, בת 44, צועדת לתוך היחידה להפריה חוץ גופית, מה סיכוייה האמיתיים לצאת משם עם ילד? על פי נתונים שפירסמה קופת חולים "מכבי" לאחר ניתוח כל מחזורי ההפריה החוץ גופית שמימנה הקופה בשנת 2014, בשנתון של גיל 44 הסתיימו 1.8% מהטיפולים בלידה. הפער, אם כן, בין האופטימיות הנחושה של עורכת הדין לסיכוייה העומדים על כשני אחוזים, עצום. לא מדובר כאן בניפוח או בהגזמה קלה. תפיסת המציאות שלה מעוותת. האם מדובר בחריגה שלוקה בהבנת המציאות, או שהיא מייצגת משהו גדול ממנה, "כתם עיוור" המוני, שתופס את הסיכויים כגבוהים הרבה יותר מהסיכויים הריאליים? ואם כן, מי אחראי להיווצרות האשליה?
בשעת בוקר מאוחרת אני נכנסת ליישוב הקטן בצפון. הבית של רונה (שם בדוי) ממוקם בקצה היישוב, מרחק נגיעה מההרים המיוערים, בכניסה בימבה כחולה של בנה המאומץ בן השנתיים. יש לה שיער ארוך והבעה פתוחה וחמה. זהו היום החופשי שלה, בשאר ימות השבוע היא משמשת עובדת בכירה במוסד לנוער בסיכון.
"הגעתי לרופא פריון בפעם הראשונה כשהייתי בת 40, אבל התודעה שלי היתה כמו של בת 20. הייתי כל כך נאיבית, שהתחלתי בהזרעות (הזרקת זרע לרחם סמוך למועד הביוץ, טיפול שנחשב 'קל' יותר מהפריה חוץ גופית). העדות הטובה ביותר לנאיביות היא ה'סטייט אוף מיינד' שלי בהזרעה הראשונה — ניסיתי לנצור בלבי את הרגע, את מזג האוויר, את צבע הווילון שהקיף את המיטה, כדי לזכור את הדקה המדויקת שבה נכנסתי להיריון. מיותר לומר שההזרעה נכשלה.
"זה אולי נשמע מוזר, אבל היה לי קשה מאוד כשגיליתי שאני לא פורייה כמו בחורה צעירה, והקושי רק הלך והתגבר. התחלתי בהזרעות בלי תרופות, עברתי להזרעות עם תרופות ומשם להפריות מבחנה. כל שלב שנכשל העביר אותי לטיפול אגרסיבי יותר. עם כל טיפול חדש נהייתי יותר ויותר מודעת למצבי, וכל קפיצת מודעות כזו לוּותה בתהליך פנימי של אֵבל.
"מה שהכי כאב לי היה שיכולתי להתחיל בכל העסק קודם. הייתי בשלה כבר בגיל 32, העיכוב אצלי נבע מבּוּרוּת, מחוסר ידיעה. לא הייתי מאלה שהתעכבו שנה ועוד שנה כדי למצוא את בן הזוג המיוחל. מגיל אפס היה ברור לי שאני אהיה אמא. תמיד דמיינתי בת. ראיתי את עצמי הולכת עם ילדונת זעירה כזו, עם קוקיות, לשחק בפארק. היה משהו בקשר המיוחד, הטוטאלי, שבין ילד לאמא, שלא רציתי לוותר עליו, והיה מנותק בעינַי מקשר זוגי.
"לאורך השנים הלכתי לבדיקות גינקולוגיות שגרתיות, ואף אחד לא אמר לי מילה על זה שאולי כדאי להזדרז. ההתעוררות קרתה יום אחד כשבמהלך ישיבת צוות בעבודה, שמונה אנשים בחדר, התחיל לי פתאום דימום מאסיבי, משהו שלא מהעולם הזה. היו לי כאבים איומים, אבל בעיקר דאגתי נורא. אחרי יומיים, כשזה לא נפסק, הלכתי לרופאת המשפחה, שאמרה בפשטות שהיא חושבת שזו מנופאוזה, הפסקת הווסת. יצאתי ממנה בהלם גמור, חרב עלי עולמי, הגעתי ממש לתחושות אובדניות.
"קבעתי תור לרופא פריון, התברר שאני עדיין לא במנופאוזה, והוא שלח אותי לטיפולים, שבמהלכם גיליתי עולם שלם של ידע קריטי שלא הייתי חשופה אליו. דוגמה לפרט קטן שאיש לא טרח לספר במהלך השנים הוא שחלון הזמן הוא אישי וישנם פערים גדולים מאוד בין נשים בשאלה מתי הוא נסגר. אף אחת לא יכולה לדעת איפה היא על הטווח הזה ומתי החלון שלה ייסגר. כשהבנתי את משמעות הגיל, כעסתי נורא על המערכת הרפואית, שלא דאגה להבהיר את זה. אילו משנות ה־20 שלי היו מחדירים לי לתודעה עד כמה זה קריטי להיכנס להיריון לפני גיל 35, יכול מאוד להיות שהייתי נערכת בצורה שונה עם החיים שלי. אבל עם כל זה שישראל היא מעצמת פריון ובלה בלה, אף אחד לא טורח לומר לך את זה ברור.
"והיה עוד אלמנט שתרם לבּוּרוּת. כשהייתי בת 30 ומשהו, התחילו להתפרסם כותרות על נשים בנות 50 פלוס שנכנסו להיריון. באף מקום לא צוין שזה לא ילד גנטי ושהרפואה בעצם מעולם לא התגברה על העניין של גיל הביציות. התוצאה היא שהתקשורת והרופאים מייצרים יחד אשליה שהטכנולוגיה התגברה על הטבע, וזה מה שמחלחל לתודעה. מצד אחד, הרופאים לא דואגים שאדע שהפיזיולוגיה בגיל הזה היא 'פקקט', ומצד שני המדינה שופכת בנדיבות כסף על טיפולים עד גיל 45 ומסמנת בזה שהכול אפשרי. קודם לא מיידעים, אחר כך מממנים את הבְּרוֹךְ. זה אבסורד. אני כמעט מתפתה לקרוא לזה קונספירציה של המערכת."
אני בכושר, הביציות שלי בכושר
אבל היו כמה דברים שלא הסתדרו עם תזת "הסרת האחריות" הזו. קודם כול, ההיקפים. מספרן של הנשים שמגיעות לטיפולים בגיל מאוחר בישראל הולך ועולה מדי שנה. בשנת 2007 בוצעו 27% מטיפולי ההפריה החוץ גופית שמימנה "מכבי" במטופלות מעל גיל 40, בשנת 2010 בוצעו 33% מהטיפולים בנשים מעל גיל 40, ובשנת 2014 בוצעו 42% מהטיפולים בנשים בנות 45-40. כמעט מחצית! נשים רבות, מתברר, דחו את הבאת הילד לגיל מאוחר. האם באמת לכל ההצתות המאוחרות אחראיות רק הנשים הללו, חלקן הגדול אינטליגנטיות ומשכילות? האם המידע היה פרוש לפניהן בשלמותו ורק מנגנון ההדחקה המופלא שלהן הציל אותן מפניו? האם מישהו אמר להן בקול רם שזה מאבק אבוד? שהטבע מנצח? שמעל גיל 42 או 43 הסיכוי ללדת כתוצאה מהפריה חוץ גופית עומד על אחוזים בודדים בלבד?
מחקרים שונים שנערכו בישראל מגיעים כולם לאותה מסקנה: קיימת בוּרוּת עמוקה בנושאי פריון, ולא רק אצל רווקות בעלות עניין להדחיק. במחקר שערכה ד"ר יעל השילוני דולב מאוניברסיטת תל־אביב על 410 סטודנטים בשנים 2010-2009, נמצא כי סטודנטים יודעים אמנם כי הפוריות יורדת עם הגיל ובטווח גילים מסוים אף מעריכים נכון את סיכוייה של אישה ללדת כתוצאה מהפריה חוץ גופית, אולם שוגים קשות באופטימיות יתר, כשמדובר בטווח הגילים שמעל 40.
סטודנטים העריכו שלנשים בנות 47-44 יש 25% סיכויים ללדת מביציותיהן כתוצאה מהפריה חוץ גופית המציאות: 2%-0% פר טיפול. סטודנטים העריכו שלנשים בנות 58-53 יש 14% סיכויים ללדת מביציותיהן כתוצאה מהפריה חוץ גופית. המציאות: 0 סיכויים.
כאשר סטודנטים התבקשו לכתוב באופן חופשי מה לדעתם הפרוצדורות הרפואיות המאפשרות הריונות בגילאים מבוגרים מאוד, בין סוף שנות ה־40 של האישה לסוף שנות ה־60 שלה, היתה התשובה הנפוצה ביותר הפריה חוץ גופית (53.2%). רק מיעוט (11%) ייחס את הריונות הנס הללו לגורם האמיתי: שימוש בתרומת ביצית או בביציות מוקפאות.
אופטימיות עקרה
"מעניין שכל הטעויות הן בכיוון האופטימי," תוהה פרופ' דפנה בירנבאום־כרמלי, סוציולוגית מאוניברסיטת חיפה. "כשאת רואה אוכלוסייה שלמה שכולה טועה לאותו כיוון, את מבינה שזה לא יכול להיות במקרה; מישהו ייצר את זה. נותנים לכולן לחשוב שהמצב הרבה יותר טוב, שההצלחות רבות יותר, ובמובן הזה, זה איזשהו סילוף תודעה. כמו שיש הפצת ידע, יש גם הפצת בערות."
בירנבאום־כרמלי ערכה גם היא מחקר שבדק התמצאות בנושאי פריון, אלא שהאוכלוסייה הנבדקת היתה אנשי סגל רפואי (שאינם גינקולוגים). התוצאות הפתיעו אותה. "מתברר שגם צוותים רפואיים טועים לכיוון החיובי," היא אומרת, "מה שאומר שההטיה לאופטימיות רחבה יותר ממה שחשבתי. חלקה קשורה ל'היבריס של הרפואה', נטייה ליהירות שטבועה במקצוע עצמו, מין אווירה כזו שהרפואה יכולה לעשות הכול. עוד סיבה היא שלאירועים נדירים יש נטייה להיות זכירים יותר. רופאה שהיו לה כמה הצלחות זוכרת אותן גם במובן התמים, האנושי של העניין, לא רק כקרדום לחפור בו, ואם היא גינקולוגית, היא תזכור את האישה בת ה־42 שכן נכנסה להיריון וכן נולד לה ילד ושינה את חייה יותר מאשר את כל אלה שהלכו הביתה בידיים ריקות."
אבל נימוקים מתחום הפסיכולוגיה אינם מספיקים בעיניה כדי להסביר את העיוות התפיסתי החריף. "אופטימיות אינה האופציה היחידה," היא אומרת, "תראי מה קורה בתחום הסרטן, שם קיימת מגמה הפוכה בדיוק. אונקולוגים מטביעים אותך בתחזיות קודרות, מסבירים שהסיכויים נמוכים, שטיפול עלול להיכשל, מטיחים בחולה את כל תופעות הלוואי, הכישלונות והקטסטרופות. מעט מאוד חולי סרטן בוחרים להפסיק טיפול. בטיפולי פריון, לעומת זאת, האישה אינה חולה, מצבה הקליני לא מצריך טיפול. יש לה כל מיני אלטרנטיבות — היא יכולה להחליט שהיא לא הולכת לטיפול, היא יכולה לאמץ ילד. זה לא טיפול חירום, זה טיפול חברתי. יש פה גם תמריץ כלכלי מאוד גדול. לפני כמה שנים שמעתי חוקרת הולנדית מרצה על טיפולי פוריות. שם היתה הרגשה חזקה שהמוזיקה של הדברים שונה לגמרי, שהיא אומרת: הסיכויים בגילך הם כאלה וכאלה ותחשבי אם את רוצה."
מוזיקה אופטימית מייצרת תודעה חיובית. מתוכה, לאורה, אנחנו פועלות. אבל מה שנראה חיובי במבט ראשון, אחראי, במבט בוחן יותר, לצמצום חופש הבחירה שלנו. אין בחירה חופשית ללא ידיעה והבנה, וכשאישה מקבלת החלטות מכריעות לגבי מהלך חייה מתוך סט הנחות שגוי, קשה לומר שהיתה לה בחירה חופשית. האם אשליית הגיל היא אזור השגיאה היחיד שלנו, או שיש כתמי ערפל נוספים? והאם הגורמים החזקים ומעצבי התודעה, שותפינו למסע הזה — הרופאים ומערכת הבריאות — עושים הכול כדי לסלק את הערפל ולהרבות בשקיפות? לכל אחד מאלה, כמו שנראה בהמשך, אג'נדות משלו, והן לא תמיד פועלות לטובתנו.