"לא יכלתי לשאת את זה שהבת שלי תשאר בלי אמא"
"ארגנתי את הבת הגדולה שלי לגן, ופתאום דיגסבי ברח מהדלת, שנשארה קצת פתוחה", היא משחזרת. "רצתי אחריו, והספקתי לראות אותו טס לתוך הכביש, כשמכוניות מנסות לעצור כדי לא לפגוע בו וכמעט מתנגשות אחת בשנייה. אני זוכרת שצרחתי כמו מטורפת, וגם כשראיתי אותו בצד השני של הכביש, בריא ושלם, לא הצלחתי להירגע. היה לי חם, ממש בערתי, היה לי קשה לנשום והרגשתי שמישהו יושב לי על החזה ולא נותן לי לנשום. הלכתי לרופא שלי וסיפרתי לו מה קרה, אבל הוא חשב שאני קצת היסטרית ושפשוט כבד לי ההריון. הוא נתן לי משככי כאבים ושלח אותי הביתה, אבל אחרי שכל הלילה לא הצלחתי לישון ובקושי נשמתי, בן הזוג שלי הזמין לי אמבולנס, והגעתי לבית החולים. שם כבר בדקו אותי ואמרו לי שאני עוברת התקף לב.
"המחשבה הראשונה שלי הייתה כמובן על התינוק – כל כך פחדתי שעלול לקרות לו משהו, וכמובן שחשבתי גם על הבת הגדולה שלי, לא יכולתי לסבול את המחשבה שהיא תישאר בלי אמא. הייתי מוכנה לוותר על הלידה הטבעית שתכננתי ושיוציאו אותו באותו רגע בניתוח קיסרי, העיקר ששנינו נהיה בסדר ונחזור הביתה למשפחה הקטנה שלנו".
אחרי סדרת בדיקות וזריקות להבשלת ריאות העובר, שניתנו לה למקרה שאכן יווצר צורך ביילוד מוקדם, הוחלט שלא ליילד את אנטוניה, והיא נשארה בבית החולים תחת השגחה קפדנית עד הלידה. הרופאים חששו כי ליבה לא יעמוד במאמץ של לידה טבעית, אבל כאשר שוחררה הביתה למספר שעות פיתחה צירים, חזרה לבית החולים וילדה בלידה טבעית. "פחדתי ללדת, פחדתי מניתוח, אבל הקרדיולוגים שטיפלו בי היו איתי בחדר הלידה ופיקחו שהכל יהיה בסדר. כשדונטה שלי נולד, לא האמנתי שכל הסיוט הזה מאחורינו, ששנינו בסדר ונושמים. זה היה נס, אני ממש מרגישה שקיבלתי אותו ואת החיים שלי עצמי במתנה".