נדמה שאינסוף לשיטות גידול הילדים, בהן נעזרים הורים ברחבי העולם. המוני טיפים והנחיות, שחלקם הפכו להיות מוקד לקונפליקטים וחילוקי דעות בכל הנוגע לגידול תינוקות. בין כלל המגמות והטרנדים שבאים והולכים, נראה שאחד הנושאים הכי שנויים במחלוקת הוא האם "אימון לשינה" או השארת תינוקות לבד לבכות עד שהם נרדמים - מועיל כפי שהוא מוצג לעיתים קרובות על ידי יועצי שינה ותומכי התרגול.
בעבר הייתה הסכמה כי תינוקות נוטים להיות במצוקה קלה ולהיאבק על מנת להירדם כל הלילה, אך בימים אלה הורים רבים נוקטים בגישה אחרת, עם התערבות מועטה, אם בכלל, אם ילדם מתעורר בבכי.
לעתים קרובות סופרים, בלוגרים וכמה רופאים, מעודדים אימוני שינה בטענה שאלו עוזרים לתינוק ללמוד להרגיע את עצמו. אך חוקרי הצרכים הביולוגיים והפסיכולוגיים של תינוקות ב -15 השנים האחרונות, אומרים בבטחה כי מדובר באשליה, שכן אימון שינה למעשה מפר את מה שמומחים לגיל הרך מכנים צורך ביחסים בטוחים, יציבים ומטפחים. עוד נקודה שאימוני שינה מפרים היא האינסטינקטים של ההורים לנחם את הילדים שלהם כשאלו בוכים.
על הפרק: הפרעות מוחיות וחברתיות
כיונקים חברתיים, תינוקות זקוקים למגע חיבה וטיפול מרגיע, כך הם לומדים וויסות עצמי וכיצד לחיות מחוץ לרחם. אם ההורים המטפלים אינם מתכרבלים ונוכחים פיזית עם הצאצאים שלהם לפחות מספר שעות ביום, מערכות מרובות עלולות להשתבש כיוון שהלחץ יכול להוביל לתגובתיות יתר, כלומר המוח תמיד יחפש איומים, גם כאשר כאלה איומים אינם באמת קיימים (למשל כאשר מישהו נתקל בך בטעות אך אתה מתייחס לזה כאל פרובוקציה מכוונת).
חלק גדול מהבעיה בניסיון להרדים תינוק הוא שהוא מערער היבטים מרכזיים בהתפתחות הילד: תפקוד המוח, אינטליגנציה חברתית ורגשית, אמון בעצמי, באחרים ובעולם. ניסויים שנערכו עם קופי תינוק מבודדים, ששללו מהם מגע אימהי (הם עדיין יכולים להריח, לשמוע ולראות קופים אחרים), גילו שכאשר הקופים לא טופלו על ידי מגע, הקופים פיתחו כל מיני הפרעות מוחיות וחברתיות. בני אדם הם גם יונקים חברתיים וזקוקים לטיפול מגיב וחיבה, לכל הפחות.
ידוע שאצל צאצאים אנושיים בוגרים, בלידה אחרי 40-42 שבועות, רק 25 אחוזים מנפח המוח הבוגר נמצאים במקום. מוחו של תינוק אנושי משלש את גודלו עד גיל שלוש ובמהלך החודשים והשנים הראשונים, מוחו וגופו של הילד מבססים את תפקודן של מערכות מרובות, כתגובה לטיפול המתקבל. תגובת הלחץ עלולה להפוך לפעילה יתר על המידה אם תינוקות לא נשמרים, מה שעלול לגרום לבעיות בריאות גופניות ונפשיות ארוכות טווח.
סנכרון ביו-התנהגותי מתמשך עם ההורים (כלומר הדרישה לנוכחות פיזית, צימוד מקצבי הלב והתפקוד האוטונומי, תיאום תנודות המוח ותיאום שחרור הורמונים כמו אוקסיטוצין) היא קריטית בחיי התינוק, והיא מניחה את היסודות לילד בעל כישורי ויסות עצמי עתידי ואינטליגנציה חברתית-רגשית.
אימון השינה עלול להזיק למוח ולנפש. חוקרים תיעדו כיצד, בעזרת אימון שינה, הלחימה של תינוקות והאינסטינקטים מופעלים לנוכח מצוקה נרחבת, לאור השארתם ללא מגע פיזי מנחם. כאשר מצוקת ההפרדה וחוסר התגובה נמשכים יותר מדי זמן, התינוק עשוי להירגע אך הוא צריך לשמור על אנרגיה מוגבלת. נסיגה זו לחוסר תחושה יכולה להתבטא כפגיעה באמון החברתי הניתנת להובלה לבגרות. דפוסים אלה יכולים להימשך בבגרותם כאשר הדברים הופכים תכופים מדי, מכבים את החשיבה וההרגשה במצבים בהם הפרט מופעל לבהלה או לכעס.
מוחם וגופם של ילדים מעוצבים באופן עמוק על ידי שיטות טיפול ודפוס כזה משפיע על כל החיים - אלא אם כן מתרחש טיפול או התערבות אחרת. במילים אחרות, להורים יש השפעה רבה על אישיותו של הילד והאינטליגנציה החברתית-רגשית שלו.וכאשר ההורים מנחמים ומרגיעים, הדבר מקל על התפתחותם הבריאה של הילדים. טיפול אמיתי בילדים, פירושו התאמה למה שהתינוקות צריכים, יכולת לעזור להם להישאר רגועים, להתייחס למחוות ולהבעות הפנים המעידות על אי נוחות ולעבור לשם כדי לשקם בעדינות את שיווי המשקל. בכי הוא אות מאוחר של צורך, אז התעלמות מהכל ביחד עשויה להעיד שחיכיתם יותר מדי זמן.
הכתבה מתורגמת מתוך מאמר של ד"ר דרסיה נרוואז היא פרופסור אמריטוס לפסיכולוגיה באוניברסיטת נוטרדאם ויועצת בפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת דרום דנמרק.
