עידן נולדה 2.600 ק"ג, ואיתה הגיעו חפצים שמילאו חצי בית. כמעט שלא נשאר לי מקום. לרגע ממש שקלתי לעזוב את הדירה ולפנות לה מקום. מי חשב שתינוק כל כך קטן "מביא" אתו כ"כ הרבה חפצים. הסלון נראה כאילו עבר בו הוריקן. ומשם צריך להתחיל. את השעות הראשונות בבית העברתי כשאני צולעת לי ברחבי הבית ומסדרת דברים, עדיין כואבת מהלידה. סירבתי לעצור עד שהכל יהיה מונח במקומו ובעזרתן האדיבה של אחותי ובת דודתי הצלחנו לאט לאט להשתלט על רוב הבלגן. כשסיימנו הייתי מוצפת מבחינה רגשית ומפורקת מבחינה פיזית.
אני בתחושות מעורבות: מתרגשת כי בכל זאת חיכיתי לרגע הזה כמה שנים טובות (מרגיש כמו חיים שלמים). מפחדת כי מה אם לא אוכל לתת לה את מה שהיא צריכה? חוששת שמא היא תבכה ולא אדע למה היא בוכה? מאושרת כי לא מאמינה שהיא כזו מתוקה והיא באמת כל מה שחיכיתי לו. ושום דבר לא חשוב יותר ממנה. מאוהבת. מהרגע הראשון שראיתי אותה (וסליחה אם זה נשמע כמו קלישאה, וממש פחדתי מזה שלא אתאהב ברגע הראשון).
המון רגשות. אבל אני סבורה שאלו רגשות שכל אם טרייה חווה, גם אם לצדה נח לו בשלווה בן זוג שחווה איתה את החוויה הראשונית של הורות. הייתי שלמה מתמיד עם ההחלטה שלי, ואף לא לרגע אחד ייחלתי שיהיה איתי בן זוג שאוכל לחלוק איתו את החוויה הזו. נהניתי מזה שעידן רק שלי וידעתי שאעשה כל מה שאוכל כדי לתת לה את כל מה שהיא צריכה. מעכשיו ועד עולם.
"באור יום הרבה יותר קל להתמודד עם הכל"
התעקשתי לישון לבד, כי ממש רציתי להתמודד עם החיים בהם בחרתי לבד. כן הסכמתי לקבל עזרה במהלך היום, אבל בעיקר בגלל שכאבתי. בשלב הזה עידן עוד לא ידעה שבלילה ישנים וביום ערים. לא סיפרו לה.
הלילה הראשון היה קשה ומאיים. כל מה שרציתי זה רק שהשמש תזרח ויגיע הבוקר. היה לי ברור שכשהלילה יסתיים, הכל יהיה הרבה יותר פשוט. באור יום הרבה יותר קל להתמודד עם הכל. הגעתי מאוד מוכנה לאמהות, לפחות כך חשבתי. הייתי הכי מוכנה שאפשר להיות אמא, רק בלי החוויה עצמה. במשך כל ההריון שמעתי כמעט מדי יום, מכל מי שרק אפשר, כמה אמיצה אני וכמה קשה זה להיות אמא, אז אמא יחידנית על אחת כמה וכמה, ואני מודה שזה ממש ערער לי את הבטחון.
בתיאוריה ידעתי את כל התשובות. ידעתי שלוקח זמן עד שיסתדרו לה שעות היום והלילה, ידעתי שתינוקות בוכים, כי הם תינוקות. תינוקות בוכים. זה מה שיש. במציאות הדברים הרבה יותר מורכבים. בטח ובטח שאני לבד. היו רגעים שממש רציתי שיהיה בסביבה עוד מישהו, שאוכל למסור לו את עידני, ולו לדקות ספורות. אבל במשוואה הכוללת העדפתי את החיים כפי שבחרתי בהם. עדיין, למרות כל הקושי, הייתי מאוד מאושרת עם כך שאין לי זוגיות.
לאחר שהלילה הראשון עבר, הכל נראה קצת פחות מאיים, אבל רק קצת. בימים אמא שלי הגיעה להיות איתנו, במשך שבוע שלם היא קפצצה לה ביני לבין אחותי (שלהזכירכם ילדה שבוע וקצת לפניי). כך יצא שאת הימים העברתי עם אמא שלי שעזרה בכל רגע, אחותי ובערך כל מי שרצה לבוא, וכל פעם ששקעה השמש, הסתננה לה חרדה קלה לליבי. ממש קלה. ועם זריחת השמש, היא התפוגגה. המשכנו לישון בסלון בשבועות הראשונים, לא נאבקתי להכניס את העריסה לחדר. איכשהוא בסלון הכל נראה קצת פחות מאיים.
רציתי שיהיה עוד מישהו איתי, אבל לאו דווקא בן זוג
ברגעים הקשים באמת לא רציתי להיות לבד, רציתי שיהיה עוד מישהו איתי. אבל האם כמהתי שזה יהיה בן זוג ממש לא. זה לא סיפור מהאגדות.
שלושה חודשים חלפו מאז שעידן נולדה. הבאתי אותה לתוך עולם שבו ידעתי שאני אגדל אותה לבד, הייתי מוכנה לזה. לא היו לי ציפיות שמישהו יעזור לי, או יחלוק בנטל. לא היה לי עם מי להתווכח - שישטוף את הכלים או יוריד את הזבל, או יקלח את עידני, כי אתמול אני קילחתי. לא היו לי ציפיות שמישהו ייכנס בדלת בשעות הערב, ואוכל "לזרוק" את הילדה עליו לטובת כמה דקות של שקט. ואני חושבת שללא כל הציפיות האלו, ובידיעה שלמה שזו רק אני, זה בעצם מה שעשה את הכל להרבה יותר קל.
ועד לרגע זה בעצם, ממש עד לרגעים בהם אני כותבת את המילים האלו ועידני ישנה בשלווה במיטתה, לא היה ולו רגע אחד שבו התחרטתי על כך שהבאתי אותה לבד, או שייחלתי לכך שאהיה במסגרת זוגיות ומישהו יחלוק איתי את ה"נטל". לא הרגשתי בנטל. לא אתאר את החוויה עד כה כ-24 שעות של כיף ושמחה, כי היו רגעים מאתגרים, אבל הם היו רגעים. רגעים בודדים בתוך מכלול של אושר ואהבה שכמוה לא ידעתי, ועליה רק חלמתי.
אם לומר את האמת, גם ברגעים הקשים שהיו לפני שעידן נולדה, לא רציתי להיות לבד. והיו כאלו גם לפני שהיא נכנסה לחיי. כי לכולם יש. אז ברגעים הקשים והמאתגרים, יש מי שמסייע, כי הרי לבד באמת לא אהיה לעולם.