שלב ההזרעות היה חסר הצלחה (כמה מפתיע), וכך בדילוגים של איילה הורמונאלית – עברנו לחלק המהנה של ההפריות. המפגש המרגש עם צוות המרפאה הפך להיות שעשוע של ממש, כבר ידעתי מראש מה ישאלו אותי והכנתי תשובות מוכנות: "מה שם בעלך ואיפה הוא?", הם נהגו לשאול, ואני בתגובה שחררתי בכל פעם בדיחה חדשה: "בעלי? טרם נולד"; "לא ממש זוכרת את שמו"; "הוזמן בייבוא אישי- טרם הגיע" ועוד מבית היוצר של עצמי. הצחיק אותי עד כמה זה מובן מאליו שבשנת 2015 לכולן יש בעל. כן, ממש.
ברשותכם, לא אמשיך ואתיש אתכם בקושי שבלעבור טיפולים, כי לצערי אין לי הרבה מה לחדש, מה גם שאני ממש לא המצאתי את הגלגל. עם זאת, לעבור טיפולים בשניים זה לא כמו לעבור טיפולים לבד. זה לא אומר שזה טוב או שזה רע, זה פשוט לא אותו דבר.
כבר בתחילת המסע הזה שלי, כשהחלטתי להביא ילד לעולם לבד, עם כל המורכבות שבדבר, קיבלתי החלטה שאעשה את כל המאמצים להתמקד תמיד רק ביתרונות - זה מאוד מקל על שלל החוויות. אני גאה לומר שרוב הזמן עמדתי באתגר הזה – אבל גם נפלתי. יש רגעים קשים, לא הכל ורוד, זה בטוח.
לבד זה לבד. לא באמת לבד לבד, כי יש לי מערכת תמיכה מדהימה, ובכל זאת - זה לא כמו לעשות את זה עם בן זוג צמוד. משפחה תומכת, חברים ורשת חברתית ענפה לעולם לא יהיו דומים למערכת זוגית. לטוב, לרע, וגם ללא נורא.
לא חסרה לך "נוכחות גברית" בתהליך?
נשאלתי כמה פעמים במהלך הדרך האם חסרה לי נוכחות של גבר. שאלה שגרמה לי לתהות בעיקר מה זה בעצם אומר "נוכחות של גבר". בכנות, אף פעם לא הרגשתי בודדה, ומעולם לא הרגשתי שאני לבד. אני מאוד אוהבת את העצמאות שלי, והרי לבד לא אהיה לעולם. יש לי נוכחות חברית ושותפות מדהימה בחיי, וזה לא מובן מאליו. כך שגם בתהליך כה מורכב וטעון רגשית, לא היה רגע אחד בו היה חסר לי בן זוג, מה שעזר לי שלא לפקפק על ההחלטה שלי. מה גם שבכל ביקור בבית החולים פגשתי מישהי נוספת שעוברת את אותו תהליך, בדרך להיות אם יחידנית. וכך "אספתי" לי כמה חברות בדרך.
השלב המורכב ביותר עבורי היה לקבל את התשובה השלילית, פעם אחר פעם. אני יכולה לכתוב על זה ספר. לשמחתי, לא היו הרבה כאלו, אבל היו מספיק כדי להותיר בי חותם - וכל אחת נחרטת היטב בראש. כל אחת עולם ומלואו, מקבלת מקום של כבוד.
אחרי כל תשובה שלילית, אפשרתי לעצמי 24 שעות של "אבל" שהסתכם בסיגריות, סושי ואיזו כוס יין מפרגנת. כל האיסורים שבטיפולים - זה היה המרד הקטן שלי. אבל אחרי יממה כזו, אספתי את עצמי וגיבשתי תקווה חדשה.
עד שיום אחד זה קרה – קמתי בבוקר, לעוד יום רגיל לכאורה עם שמש זורחת ושיחת טלפון בשעה שמונה בבוקר לה ציפיתי בשקיקה. על הצג מופיע שמו של ד"ר גדעוני המהולל והוא מבשר לי בשמחה: "הצלחנו! יש הריון!"
אני לא מאמינה. בכלל לא מעכלת. הרי כבר התרגלתי לבשורות איוב, וגם הפעם הכנתי את עצמי לאכזבה הבאה. עם אכזבות אני יודעת איך להתמודד, איך מגיבים להצלחות? אבל כל ההתלבטויות נשכחו באותה שנייה. הכול נעלם ברגע: ההמתנה, התקווה, הזריקות. ההורמונים. זה הרגע שבו באמת מתחילים חיי. שמחה כזו עוד לא חוויתי מעולם.
ואז הוא אמר: "רק קחי בחשבון שיש סיכוי שיש לך תאומים".