הרבה אנשים כתבו לי ושאלו אותי איך הייתה הלידה, מה הרגשתי, כמה זמן זה לקח, כמה היא שוקלת וגם כמה זה כואב. אם לומר את האמת, תקפו אותי מספר התקפי חרדה בזמן ההיריון. חרדה מפני הלידה. לפעמים זה כל כך הלחיץ אותי שכבר חשבתי לדבר עם הרופא שלי ולבקש ניתוח קיסרי. אבל בכל פעם שהתייעצתי עם חברה שילדה בניתוח קיסרי, היא הסבירה לי שעדיף לידה טבעית.
אבל כשהרגע הגיע והצירים היו ממש חזקים ובתכיפות של כל כמה דקות, ידעתי שזהו, אני הולכת ללדת, ואיכשהו הפחד נעלם. ילדתי לידה טבעית, או איך שאומרים, טבעית עם אפידורל. החוויה הייתה מאוד חיובית בשבילי, כנגד כל הציפיות.
התיקים כבר ארוזים, כיסא הבטיחות מותקן
כבר שבועיים לפני הלידה החלו לי צירים, אבל הם לא היו ממש עקביים. ביום שישי סוף סוף זה קרה, והצירים התחזקו. מזל שזה היה בשישי בערב, כי זה אומר שאין פקקים, וכשאתה גר בלוס אנג׳לס זה מאוד משמעותי כי מי רוצה להיתקע בפקקים עם צירים. התקשרתי לרופא שלי לוודא שאכן זה הזמן לצאת לבית החולים וקיבלנו אור ירוק.
עד עכשיו אני לא מבינה איך נשארנו כאלה מפוקסים ורגועים. היינו במצב רוח ממש טוב, אפילו אני עם הצירים. הבנו שזהו, שהפעם זה באמת הולך לקרות. שבוע לפני כבר היינו בבית החולים בגלל צירים מוקדמים, אבל בגלל שלא הייתה לי פתיחה שלחו אותנו בחזרה הביתה. לפחות זה נתן לנו זמן הכנה ותרגול, אז רוב התיקים שלנו כבר היו ארוזים, את הכיסא לתינוקת יהב כבר התקין וידענו בדיוק כמה זמן לוקח להגיע לבית החולים. בנוסף, גילינו שישvalet parking, אז לא צריך לבזבז זמן בלמצוא חניה.
סיימנו לאכול, יהב הכין לי ארוחת שישי מפנקת. מזל שאכלתי, כי נראה לי שאם הייתי מגיעה לבית החולים עם קיבה ריקה הייתי מקיאה את כל האפידורל. אף פעם לא ראיתי את יהב אוכל כל כך מהר. לקחנו את כל התיקים וחצי בית, ויצאנו לבית החולים.
אימא שלי עם החוש השישי שלה כנראה הרגישה משהו, כי היא שלחה לי סמס בדיוק כשיצאנו לדרך. ידעתי שאם אני אגיד שאנחנו בדרך לבית החולים היא תעשה השכמה לכל המשפחה, ואכן כך היה. בשש בוקר זמן ישראל היא הרימה את כולם על הרגלים.
לא רציתי שיהב יראה את הבלאגן שקורה שם למטה
תוך 25 דקות הגענו לבית החולים שנמצא קרוב לים, בסנטה מוניקה. בית החולים הזה נפתח רק לפני חצי שנה והוא נראה חדש ונוצץ. הרגשתי שאני בבית מלון חמישה כוכבים ליולדות ולא בית חולים: השירות חדרים שם מדהים וגם האוכל. השארנו את האוטו ב-valet ועלינו למחלקת יולדות.
הכניסו אותנו לחדר ממש תוך כמה דקות, חיברו אותי למוניטורים ובדקו אם יש פתיחה. והפעם כן, הייתה לי פתיחה, אומנם רק סנטימטר אחד, אבל זו פתיחה. מהרגע הזה כל מה שהיינו צריכים זה לחכות. אז חיכינו, אבל אחרי שעתיים שאני עוד רגע הורגת מישהו בגלל הכאבים ושולחת את יהב כל חמש דקות החוצה למצוא לי את הרופאה שנותנת אפידורל, היא הגיעה. אחרי שהיא הזריקה לי את החומר המבורך הזה, לא הרגשתי יותר כאבים.
הרגשתי רגועה ויחסית נינוחה. אחרי שהודיעו לי שנותנים לי זריקת זירוז נרדמתי לכמה שעות עם יהב שישן על הספה לידי. אני עד עכשיו לא מבינה איך נרדמנו ואיך הצלחנו לישון עד שש בבוקר, בעיקר כי כל חצי שעה נכנסה האחות לחדר לבדוק אותי. בשש בבוקר כבר העירו אותנו כי היו חייבים לעשות לי שוב בדיקה, והפעם להפתעת כולנו, כולל האחות, גילינו שיש פתיחה של שבעה סנטימטרים.
תוך שעתיים מצאתי את עצמי מוכנה ללידה ומתחילה לדחוף, כשיהב לידי מחזיק לי את הצוואר ושתי אחיות שהן כמו דולה מנחות אותי ועוזרות לי. יהב ואני סיכמנו שבמהלך הלידה הוא יהיה לידי ויסתכל רק עלי, לא לשם. שמעתי כבר מכמה חברות שלי שהבעלים שלהן התעלפו במהלך הלידה וממש לא רציתי שהוא יפספס את הרגע. היה לי גם חשוב שיהב ימנע מלראות את הבאלגן שם למטה, בכדי לא לפגוע לנו בחיי המין.
רגע, למה היא לא בוכה?
האחיות הסבירו לי שבגלל שזו לידה ראשונה זה ייקח הרבה זמן וביקשו שאני לא אסתכל על השעון כדי לא להתייאש. ביקשתי מהן להוריד אותו מהקיר שמולי. כבר הכנתי את עצמי למסע דחיפה של שלוש שעות לפחות. את האמת, זה די מצחיק ללדת על אפידורל, כי את דוחפת ודוחפת ולא מרגישה כלום.
ב-9:00 בבוקר התחלתי לדחוף בידיעה שזה הולך להיות תהליך מאוד-מאוד ארוך, אך לשמחתי ב-9:50 בבוקר, פחות משעה אחרי זה, היא נולדה.
ככה, בלי שום אזהרה היא פתאום יצאה. כנראה ראיתי יותר מידי סרטים הוליוודיים כי חשבתי שיגידו לי "הנה רואים ראש" או "את ממש קרובה עוד פוש אחד והיא יוצאת" או כל המשפטים האלה שאנחנו תמיד רואים בסצנות לידה בסרטים. אז נכון, הרגשתי לחץ אדיר באזור האגן, אבל לא חשבתי שזהו, שנשארה דחיפה אחת אחרונה. כשהאחות רצה להביא את הרופא המיילד לחדר, כל מה שנותר לו לעשות היה לחכות לעוד דחיפה אחת חזקה – וזהו, היא נולדה. אני לא מאמינה שבשביל פוש אחד בחרתי רופא מילד במשך תשעה חודשים.
את הרגע שהיא נולדה אני זוכרת כאילו זה היה ב-slow motion. יהב ואני מסתכלים על התינוקת. הרופא מנקה לה נוזלים מהאף והפה. היא כל כך קטנה. לא דיברנו רק הסתכלנו עליה. פתאום אני מבינה שהיא שקטה. רגע, איפה הבכי? למה היא לא בוכה? עוד לפני שהספקתי להיכנס ללחץ אני רואה את הרופא המיילד שלנו אוחז בה בעדינות ובקול נמוך ועדין הוא אומר לה "wake up", וזהו, היא התעוררה לה. פתאום אני שומעת את הקול הכי קסום בעולם, בכי קטן-קטן. הצליל הראשון של הילדה שלי.
ואז הם הניחו אותה על החזה שלי כשהיא ערומה, שאני ארגיש את חום גופה והיא את שלי. ואני אוחזת אותה ויהב אוחז אותי. ואנחנו לא מצליחים לדבר כי אנחנו מוצפים ברגשות ודמעות ומאושרים, כי ממש עכשיו נולדה לנו מאי, הילדה הראשונה שלנו.