מאי בת חצי שנה. אני לא מאמינה שהיא כבר בת חצי שנה. אתמול עברתי על התמונות שלה מהרגע שבו נולדה נולדה ועד היום, וראיתי כמה היא גדלה. הזיכרון של הלידה עדיין כל כך טרי אצלי בראש, וזה מפתיע כי אמרו לי ששוכחים את הלידה, ובעיקר את כאב הצירים כי אחרת לא נרצה ללדת שוב - אבל זה ממש לא קרה. אבל בינינו, אני חושבת שגם אם את זוכרת טוב טוב את הכאב החד הזה - הוא לא מזיז כי ברגע שמסתכלים על הילד שלנו - מבינים שזה שווה הכל, וזאת היא הסיבה האמיתית שאנחנו מוכנות לעשות את שוב ושוב.
שלא תטעו - אני עוד לא בעניין של עוד ילד כרגע (למרות שיהב רוצה לפחות שלושה). אני פשוט כל כך נהנית עם מאי שאני אפילו לא יכולה לחשוב על לחלק את הזמן שלי עם עוד תינוק. אני מתענגת על כל רגע שלנו ביחד, ומיום ליום - נהנית עוד יותר. שלושת החודשים הראשונים באמהות הטרייה שלי היו מהנים אבל באותה המידה גם מתישים, בעיקר כי זה תינוק ראשון שלי, ולא ידעתי למה לצפות. כל הדברים הכי קטנים הרגישו לי כל כך גדולים ומלחיצים. אבל הזמן עבר, מאי גדלה משבוע לשבוע ופתאום הכל נרגע - היא ישנה בסדר, אוכלת יפה, מתפתחת ומחייכת המון. ולצד כל אלה - מתגלה מולי אישיות קטנה ומדהימה. אני מרגישה שאני יכולה לתקשר איתה ושהיא מבינה אותי וזה פשוט נוגע ללב.
ההישגים של תינוק בחודשיו הראשונים הם פשוט עצומים, הלוואי עלינו המבוגרים להצליח לעשות כל כך הרבה בזמן כל כך קצר. תוך שישה חודשים מאי למדה להתהפך, להתגלגל בשכיבה, לאחוז בחפצים, לשבת, לזחול, לאכול עם כפית, להתנדנד בכסא הנדנדה הוורדרד שלה, ולשחק באמבטיה עם המים (או נכון יותר: להכות בהם ולהשפריץ לכל הכיוונים).
עוד ב-9 חודשים:
>> חדש בשוק: צעצועי סלפי לתינוקות
>> "פיצח גרעינים וראה כדורגל": ומה הגבר שלך עשה בזמן שאת ילדת?
>> 9 חודשים - תכנית חדשה שתרגש אותך עד הלידה
לפני כמה ימים, היא אפילו אחזה בי ופתאום נעמדה. כל כך התרגשתי שראיתי את זה. לא ציפיתי מהקטנה הזו שתמיד אוחזת לי במכנסיים פתאום, סתם ככה, להיעמד. התקשרתי ליהב עם דמעות התרגשות בעיניים לבשר לו ש"מאי נעמדה! היא נעמדה". וברגע שזה קורה - זה לא נפסק. יומיים לאחר מכן\, כבר מצאתי אותה במיטה, עומדת ומנסה להיאחז בכל דבר אפשרי רק כדי לחזק את שרירי הרגליים שלה. המהירות שבה היא מתפתחת פיזית מדהימה אותי ואני מודה שזה נותן לי סיפוק עצום כאימא. כאילו כל צעד התפתחותי שמאי עושה, מרגיש לי גם לא מעט כמו הישג אישי שלי.
מי צריך צעצוע יקר כשהוא מגיע בתוך שקית רעשנית?
מאי גם לימדה אותי שאין צורך לקנות ביוקר. היא תעדיף לשחק עם הקופסא ממנה יצאה המתנה החדשה והיקרה שרכשתי זה עתה או עם השקית ההיא שעושה רעש. ואם אני רק אביא לה תווית של בובה - היא מיד תכניס אותה לפה ותלעס אותה שעה. עכשיו סוף סוף הבנתי למה יצרו כריות לילדים עם מלא תוויות. גאונות!
וכשמאי עייפה - היא משפשפת את העיניים ואת האף - וזה הכי חמוד שיש. אני מניחה אותה במיטה עם המוצץ והלולו (החיתול הקטן שלה), היא מכסה את העיניים, והולכת לישון - לא לפני שהיא נותנת בי מבט שמבהיר לי לצאת מהחדר.
לאחרונה גיליתי שמאי גם מאוד מתרגשת כשאנחנו משמיעים לה שירים (בסוד אגלה לכם שאנחנו אלה ששרים לה. כן, אפילו יהב שיהרוג אותי שיגלה שחשפתי את זה). הבעיה היא שכך גם גיליתי שאני מאוד לא חזקה בתחום הזה. אני מוצאת את עצמי שרה לה את שירי הילדים הכי נפוצים וממציאה להם מילים חדשות. אבל אני מתאמנת - ולומדת את המילים מחדש. וזה בעיניי אחד הדברים הכיפיים ביותר להיות הורה - אתה חוזר בזמן אחורה ומתענג על אהבות ישנות. עבורי היה זה ״הכבש השישה עשר״, וכל פעם שאני משמיעה למאי שירים מהתקליט הזה - אני נזכרת מחדש.
"9 חודשים" – פרק נוסף, יום שני ב-21:00