התחלתי לישון קצת יותר ואני קצת פחות ממוטטת. שינה לאמא זה דבר מאוד חשוב, כי עייפות כרונית עלולה להוביל לדיכאון וכבר התחלתי להרגיש שעוד רגע אני שם. מה שעודד אותי מאוד היו פניות של אימהות שקוראות את הטור שלי: חלק פגשו אותי פה ברחוב (כן-כן, פה בלוס אנג׳לס. גם אני הופתעתי) והרבה כתבו לי דרך הפייסבוק שלי. רובן רצו להתייעץ אתי לגבי הנקה או לשאול איך זה הולך לי, ואותי זה ניחם כי הבנתי שכולנו באותה סירה.
עוד בתשעה חודשים:
- איך להימנע מהתקפי חרדה בהיריון עקב המצב
- תנועות העובר הכי מוגזמות שראיתם בחיים
- הסיפור המרגש מאחורי החיבוק של האבא והרופא
הפכתי לאחת מהאמהות האלה
אחד הדברים הכי בסיסים שלמדתי על הורות בשעורי הפסיכולוגיה הוא לא לוותר על עצמך. כשההורים מוצאים את האיזון בין סיפוק ומימוש עצמי ובין גידול ילדים - הם הורים יותר טובים. יופי, קל להגיד אבל ממש קשה לבצע. איך אני אמורה למצוא את האיזון?
אני יודעת שמאי רק בת חודשיים, ואולי זה עדיין לא הזמן לנסות לעשות דברים בשביל עצמי, אבל הבטחתי לעצמי לפחות לא אזניח את איך שאני נראית. אני מדברת על המינימום שבמינימום: שיער מסודר, הסרת שיער, קצת איפור - אבל מאז שמאי נולדה הזנחתי את עצמי ובגדול. הגעתי למצב שיהב גרר אותי לספר, כי הוא אמר שהשיער שלי נראה מרוט - והוא צדק. טוב שיש בן זוג ששם לב. אני מקווה שלאט-לאט אני אמצא את האיזון בין להיות אמא ובין טיפוח עצמי מבחינה חיצונית ופנימית. אבל כמו שאני חוזרת ואומרת בכל טור: תינוק זה הרבה עבודה! אמא שלי ואני צחקנו שצריך שלושה מבוגרים בשביל לטפל במאי, וגם אז אנחנו מותשים בסוף היום.
המזל הוא שאני מקבלת אושר גדול מלראות אותה מתפתחת. החיוכים של מאי על הבוקר כשהיא מגלה אותי מציצה לה מעל העריסה, השיחות שלנו שנעשות על ידי הוצאת צלילים והניסיונות של מאי להרים ראש ולזוז גורמים לי לסיפוק גדול. פתאום רואים בן אדם קטן מתפתח וכל תזוזה חדשה שלה או צליל חדש ממיסים פה את כולנו. זהו, אני רשמית האמא הטיפוסית שמתלהבת מכל פיפס שהתינוקת שלה עושה. ואני עוד הצהרתי שאני לא אהיה אחת כזו! אפשר להגיד שסוף סוף הבנתי מה זו אהבה.
רק בישראל
ובין העייפות לגידול הילדה וההזנחה העצמית, הגענו להחלטה הגדולה בחיינו: את מאי נגדל בישראל. נכון, מאי נולדה פה והוליווד זה באמת מקום עם הרבה גלאמור. אני חייבת לציין שהייתה לי חווית לידה מדהימה פה בסנטה מוניקה, אבל אין כמו לגדל ילדים בישראל ואנחנו רוצים שמאי תהיה ישראלית, כמונו.
ההחלטה הזאת שלנו הגיעה דווקא בימים בהם המציאות ששוררת בארץ מאוד קשה. זה לא קל לחזור למדינה שאין בה שקט, ועכשיו כשאני אמא הבחנתי שנקודת המבט שלי מאוד השתנתה, סף הרגישות עלה ואני יותר חרדתית. ובכל זאת, אחרי הכל גם אני גדלתי בארץ והייתה לי ילדות יפה. אני יודעת שהחיים בארץ לא קלים, אבל אני עדיין חושבת שזה אחד המקומות היותר טובים לגדל בהם ילדים.
חברים שלי תמיד אומרים שאין כמו אמריקה ובטוחים שהחיים פה הרבה יותר קלים. מה לעשות, הדשא של השכן תמיד נראה ירוק יותר. זה אולי נכון מבחינת הלייף סטייל - החיים פה יכולים להיות ברמה יותר גבוהה. עלויות של אוטו חדש לא מופרזות כמו בארץ, כמעט בכל בניין מגורים יש חדר כושר ובריכה ומזג האוויר נפלא כל השנה. אבל אין פה תחושה של משפחה או קהילה, ומאז שילדתי אני אפילו חשה בבדידות גדולה יותר.
אני רוצה לגדל את מאי בעיר כמו תל אביב, במקום שאפשר ללכת ברגל למכולת השכונתית (ולא לסופר הענק), במקום שבו מסתובבים מלא הורים צעירים עם עגלות (ולא רק עם כלבים), במקום שבו אפשר להגיע לפארק או לים בעשר דקות הליכה (ולא בשעה באוטו), והכי חשוב: במקום עם ילדים ישראלים וגננות שמדברות עברית. אני רוצה לגדל את מאי ליד הסבתות שלה והמשפחה. אני רוצה לגדל אותה בארץ שעשירה במסורת, ערכים ואנשים חמים, לטוב ולרע.
אחלו לנו עליה קלה.