אישה יפה בהריון מניחה ידיים על הבטן (צילום: Abel Mitja Varela, Istock)
"בניגוד להריון בר סיכון, הריון יקר הוא סובייקטיבי"|צילום: Abel Mitja Varela, Istock
המושג "הריון יקר" הוא מתעתע. ברור לכולם שאין מדובר בהוצאות הכלכליות שמתלוות לא פעם להריון, אלא למשהו אחר, יקר מכל מה שכסף יוכל אי פעם לקנות.

בניגוד ל"הריון בסיכון", מינוח רפואי לכל דבר שכדי להיכלל תחת כנפיו המפוקפקות על האישה לעמוד בקריטריונים אובייקטיבים (כמו למשל סוכרת, הריון מרובה עוברים או צירים מוקדמים), "הריון יקר" הוא הרבה יותר תחושה סובייקטיבית של האם ההרה, הסובבים אותה והצוות הרפואי. יש נשים שגם אחרי מספר הפריות לוקחות את ההריון בקלות, ולעומתן נשים שהרו ללא קושי ומפתחות חרדות סביב ההריון והלידה. במטרה לרדת לעומקו של המושג דיברנו עם שלוש נשים שנשאו "הריון יקר" שכזה, ועם אנשי מקצוע שינסו לפשט מעט את המושג האמורפי הזה.

 "חיות מבדיקה לבדיקה"

"ככלל, אנחנו צריכים לתת את הטיפול הטוב ביותר לכל אישה, ולא משנה אם הרתה בלי להתכוון בכלל, או אחרי 15 שנים של ניסיונות", מסביר ד"ר ישי לוין, מנהל המרכז לבריאות האישה בבית החולים ליס. "בכלל, ואם חושבים על זה, כל הריון הוא יקר לכל זוג. ועדיין, הריונות שהושגו אחרי שנים של טיפולים או אחרי כמה הפלות, או הריונות שנוצרו בנסיבות משפחתיות וסוציאליות מיוחדות, כמו הורים ששכלו ילד ונכנסו שוב להריון, או אישה שמאבדת את בן הזוג במהלך ההריון, כן נחווים אחרת על ידי האישה והסביבה שלה. מבחינתנו, הצוות הרפואי, ההמלצות הרפואיות לא יהיו שונות. אין נוהל רפואי להריון יקר, או בדיקות מיוחדות שצריך לעשות. ייתכן שההתייחסות שלנו תהיה יותר אמפתית, אבל זה ממילא דבר שתלוי ברופא, ואנחנו צריכים לשאוף להיות אמפתיים לכולם.

"הפרמטר היחיד שבו אולי יש הבדל הוא בעניין ניתוחים קיסריים ללא התוויה רפואית, שנעשים לבקשת האישה. בנסיבות הריון מיוחדות כמו אלו שציינתי, יש יותר גמישות לאפשר ניתוח קיסרי גם בלי צורך רפואי. אנחנו כמובן עושים הכל כדי לשכנע נשים ללדת בדרך הנכונה והבטוחה יותר עבורן, ולניתוח קיסרי סיכונים משלו, אבל כן ישנה יותר גמישות כלפי הריונות כאלה, אם האישה מאוד מתעקשת ומתנגדת ללידה רגילה".

"נשים שעברו בעבר הפלות מתקשות לעתים להתחבר להריון, ומפלס החרדה שלהן עולה ככל שעברו יותר אובדנים", מסבירה ד"ר ליאת הולר-הררי, פסיכיאטרית ופסיכותרפיסטית, מנהלת אתר "נפש אם". "לכן, לעתים יש להן קושי להיקשר רגשית להריון, במיוחד בשליש הראשון שנחשב למסוכן. נשים עם טראומות עבר לפעמים לא מצליחות להירגע ולהגיע לתחושת ביטחון שרוב הנשים מגיעות אליה בשלב מסויים בהריון, כמו מן איזו הגנה מפני אכזבה וכאב לב. הן חיות מבדיקה לבדיקה, ותולות את הרגיעה בבדיקה הבאה: 'אחרי הסקירה הראשונה אני אירגע', 'אחרי שמי השפיר יעברו בשלום אני אוכל לשמוח'.

"סוג נוסף של נשים הן כאלה שלא עברו הפלות, אבל לקח להן הרבה זמן להרות. כאן יש הרבה יותר משמעות לאישיות של האישה – יש נשים ש'ישכחו' די מהר את הטיפולים ויתחברו מהר להריון, ולעומתן נשים שינסו להחזיר לעצמן את השליטה שאיבדו במהלך הטיפולים, ולשלוט בכל אספקט של ההריון, גם במחיר של הימנעות וחרדה שהן גוזרות על עצמן. "אני רוצה לציין שייתכן שהממסד הרפואי והסביבה קצת מגבירים את הפחד הזה, וקצת כופים על האישה לדאוג, אבל מה שקובע את ההתנהלות של האישה בהריון יקר הם האישיות שלה והדרך שעברה להשיג את ההריון", מסכמת ד"ר הולר-הררי.

"הדילמה הקשה ביותר היא האם לבצע מי שפיר"

איריס נאור, מומחית לליווי ותמיכה בטיפולי פוריות, מכירה לא מעט הריונות יקרים של מטופלות שלה. אבל עוד לפני זה, היו ההריונות היקרים שלה עצמה. ברזומה שלה חמש שנים של טיפולי פוריות: שלוש וחצי עד שהרתה את הבן הבכור, ושנה וחמישה חודשים עד ההריון עם התאומים. ההריון השלישי היה דווקא טבעי, נגד כל הסיכויים.

איריס נאור וארבעת הבנים (צילום: תומר ושחר צלמים)
איריס נאור וארבעת בניה. "הרופאים אמרו לי: זה אבסורד לעבור מי שפיר עד שהשגת את ההריון"|צילום: תומר ושחר צלמים

"עבורי ההריון היה יקר מרגע שגיליתי שאני בהריון, אבל אני חייבת להודות שעמוק בפנים, תמיד האמנתי שהכל יהיה בסדר. אחת הדילמות הכי קשות שלי, שאני מניחה שמתעצמות אצל נשים שנושאות הריון יקר, היתה לגבי בדיקת מי שפיר. רופאים שליוו אותי בתהליך אמרו שזה אבסורד לעבור בדיקה כל כך מסוכנת כשהיה כל כך קשה להשיג את ההריון, אבל אני אמרתי שאני מעדיפה לבכות שבוע, שבועיים או חודש מאשר לבכות כל החיים". 

איריס מספרת שברגע שנכנסה להריון, היא הצליחה לשכוח את כל הטיפולים ולעבור "פאזה" למצב הריונית. "כמובן שאי אפשר לנטרל את הנפש, וזה חזר אליי שנים מאוחר יותר, אבל בהריונות, ובמיוחד בהריון הראשון, לא היה לי פחד. בהריון השני, עם התאומים, הייתי מאושפזת תקופה, בגלל דימומים. בשלב מסויים חשבתי שההריון נגמר, ואני זוכרת שאמרתי לבעלי שאני לא יודעת איך יהיו לנו כוחות לעבור הכל שוב. אבל ברגע שהסכנה חלפה, הפסקתי לפחד – לא הייתה איזו חרדה בלתי מוסברת, הייתי בטוחה בהריון. אני בנאדם אופטימי מטבעי, ואולי בגלל זה דווקא במקום שבו יש לי את כל הסיבות להיות חרדה, לא הייתי.

"ממה שאני רואה אצל מטופלות, יש הימנעות מאוד גדולה. החל מדברים הגיוניים יחסית, כמו להימנע ממאכלים מסויימים, קיום יחסי מין ועד שחייה בים. יש נשים שהולכות לשירותים כל כמה דקות במשך חודשים, כדי לבדוק שאין דימום, הימנעות מנסיעה באוטובוס או מנהיגה. יש פחדים שהם נורמליים, אבל ברגע שאנחנו מרגישים שהחיים שלנו נעצרים, יש בעיה, שחשוב לטפל בה, כי זה לא משהו שחולף אחרי הלידה. לא צריך צעדים דרמטיים, ברוב המקרים לא צריך טיפול תרופתי או ארוך טווח. אנחנו רק צריכים לעשות שיפט, ולהבין את המקור של החרדות כדי להתמודד איתן, ולא להפוך מהריונית חרדה לאמא חרדה".

 "הייתי היסטרית במשך כל ההריון"

מאירה ברנע, מחברת הספר "כמה רחוק את מוכנה ללכת", שנכתב בעקבות מסע טיפולי הפוריות הפרטי שלה, מודה שהיא עונה על הדוגמה של איריס, ומספרת על חרדות וחששות שהמשיכו איתה מההריון אל חודשי חייו הראשונים של בנה. "אין לי ממש למה להשוות, כי מעולם לא הייתי בהריון 'לא-יקר', אבל אני יודעת שהייתי היסטרית. בדקתי כל כמה דקות תנועות, ועד שאבישי נולד לא קנינו כלום, אפילו לא גרב. אחרי הלידה, שהייתה בסוף חודש לפני הזמן, בעלי היה צריך לרוץ ולקנות הכל תוך יום אחד. לא סירבנו לקנות מפחד של עין הרע, אלא כי פשוט לא האמנתי שיהיה תינוק. כל רגע נדמה היה לי שתכף מישהו יבוא ויגיד לי 'מצטער, אבל...'. בעצם, שמחתי רק פעם אחת בחיים שלי בהריון, בהריון הראשון שלי, שנפל. מרגע שראיתי איך תוך שנייה הכל יכול ללכת לאיבוד, לא נתתי לעצמי לשמוח. לאורך ההריון היו לי חלומות מפחידים, הייתי יולדת כלבלבים וחתולים, ולמרות שמאוד רציתי להתכונן ללידה, פשוט היה לי קשה כי לא האמנתי שזה משהו שבאמת יקרה.  

מאירה ברנע ואבישי קוראים ספר (צילום: תומר ושחר צלמים)
מאירה ברנע ואבישי. "החששות והחרדות המשיכו גם אחרי הלידה"|צילום: תומר ושחר צלמים

מאירה מספרת שהגידול של אבישי מאוד הושפע מהחרדות האלה, שהמשיכו איתה מההריון. "הוא היה בבית עד גיל שנתיים וארבעה חודשים. לא הסכמתי שזרים ייגעו בו, ביטלתי חוזה חתום עם מטפלת ברגע האחרון והשארתי אותו עם בעלי ועם אמא שלי. רציתי שכל מה שיש לו יהיה נקי וחדש, לא לקחתי כלום יד שנייה, גם דברים שמאוד טפשי לקנות חדשים – פשוט פחדתי. מבחינתי הוא נס, פלא, ואני בטוחה שיש לו ייעוד גדול בחיים בגלל הדרך המיוחדת שבה הוא הגיע לעולם". 

מאירה אומרת שהיא בטוחה בכך, שאם הייתה נכנסת להריון בקלות, זה היה שונה. "מובן שהייתי אוהבת אותו לא פחות, אבל לא הייתה את חרדת הקודש הזו. אני חייבת להודות שגם הדרך להשיג אותו וגם העובדה שהוא בן יחיד משתלבות ביחד, ואני עדיין די חרדתית. השתפרתי מאוד, ולגן יש השפעה מאוד חיובית בנושא. אם אכנס להריון שוב, אני מקווה שאצליח לקחת את הכל יותר קליל, אני בהחלט עובדת על עצמי בנושא הזה".

"האופוריה של הכניסה להריון לא מוחקת את העבר"

"לתחושות של אישה שנושאת הריון יקר יש הסברים נפשיים ופיזיולוגיים באחד", אומרת מיכל גולדשטיין, רפלקסולוגית, מתמחה בטיפול בנשים במעגל הפריון, דולה ובעלת מרכז טיפולים "הבית בהרדוף". "גם אם יש אופוריה קצרה מעצם הכניסה להריון, הרבה נשים מגלות שהמעבר מסטטוס של 'מטופלת פוריות' או 'מנסה להרות' לסטטוס של אישה הרה לא פותר את כל הקשיים ולא מוחק את העבר. הדימוי העצמי והאישי סופג פגיעה לא קלה בתקופת הניסיונות להרות, ולא תמיד ההריון מצליח לשקם מיידית את הפגיעה הזו. וכך, יוצא שדווקא הדבר שכל כך ייחלת לו, והיית בטוחה שברגע שיגיע יפתור את כל הקשיים, מתגלה כעניין מורכב ומעורר חרדות כשלעצמו" .

מיכל מסבירה, שכאשר אישה חווה כישלונות רבים של טיפולי פוריות, ברוב המקרים מתפתח אצלה מנגנון הגנה והדחקה. בנוסף, ההתערבויות הרפואיות יוצרות תחושה של ניתוק מהגוף. השפעה של ההורמונים, שניתנים למטופלות פוריות ביד נדיבה, משפיעים גם הם לא רק על הגוף, אלא גם על הנפש. "ההצפה הגדולה של ההורמונים בזמן הטיפולים מתחלפת בהצפה ההורמונלית של ההריון, ולאישה אין רגע של חסד לאזן את עצמה, כך שחולשה גופנית ורגשית היא לא עניין נדיר", היא מסכמת.

ליטל אוהב ציון, מטופלת פוריות לשעבר ומקימת "המרכז לחשיבה פוריה", מתחברת לתחושות האלה. "את התאומים שלי הריתי אחרי שנתיים של ניסיונות וארבע הפריות מבחנה, וכשהודיעו לי קפצתי בטירוף – ומיד אחר כך חששתי שאולי הזקתי להריון עם הקפיצות שלי", היא נזכרת. "בטרימסטר השני התחילו לי דימומים, ונכנסתי לשמירת הריון. הרופא אמר לי בפירוש שמותר לי לרדת מהמיטה רק לשירותים, והשבועות שלאחר מכן הוקדשו לבדיקה מתמדת: יש דימום, אין דימום, כמה תנועות. בהמשך הייתי כמעט כל שבוע במיון, והמושג 'הריון יקר' היה מאוד נוכח: הריון תאומים, אחרי ארבע הפריות, וכל מי שסבב אותי הזכיר את זה כל הזמן. למרות שזה היה הריון ראשון, הייתי פחות היסטרית מבהריון הבא, שהושג אחרי 20 טיפולי הפריה. בהריון עם בתי הקטנה ההתנהלות שלי הייתה הרבה יותר זהירה, הייתי הולכת כל שבוע לבדוק שיש הריון, שיש דופק, שהכל בסדר. למרות שכבר הייתי אמא, ולמרות שזה היה הריון תקין לכל דבר, פחדתי שכל דבר יקלקל.

נועה והתאומים (צילום: תומר ושחר צלמים)
"הייתי הולכת לבדוק דופק כל שבוע". נועה, שחר ותומר - ילדיה של ליטל|צילום: תומר ושחר צלמים

"מהתחושה האישית שלי, כן קיבלתי יחס שונה מרופאים שפגשתי בדרך: בסקירה, בחדר הלידה, אני חושבת שכן התייחסו אליי יותר בעדינות, ואולי אפילו לקחו יותר ברצינות את הבדיקות שלי. בהשוואה לחברות שלי שהרו באופן טבעי, נזהרתי יותר, ואני חושבת שגם היחס מהסביבה היה יותר עוטף: 'שבי, אל תתאמצי, אל תטרחי', הכל כדי לשמור על ההריון שלי. אז אולי באמת אין מונח רפואי כזה, אבל כל מטופלת שיש מעליה את הענן הזה של הקושי להרות יכולה להבין על מה אני מדברת".

>> אמאל'ה לאמא: אמהות עוזרות לאמהות אחרי לידה