ספר הביכורים של אביגיל קנטורוביץ׳ נקרא אמנם "ארץ עיר ילדה", אבל שמו המקורי היה "ממלכת אם ועובר", ואם כריכת ספר היא דלת, דרך דלתו של הספר נכנסים ישר אל הממלכה הזאת: מחלקת ההיי-ריסק לנשים בהריון. לאורכו של הספר, שמתרחש כולו בין כותלי המחלקה, ומלווה את ההריון בסיכון של כליל מילר, עד הלידה, מצליחה ליצור קנטורוביץ׳ יקום שלם, מקביל לזה שמחוץ לבית החולים, ובתוכו הכל: חיים, מוות, שמחה ופחד, שואה ותקומה ודיון עמוק בתפקידם של הורים.
ניכר שקנטורוביץ׳, בת 37 ואם לשלושה, יודעת על מה היא מדברת, ומדייקת בפרטי פרטים, כך שגם הקוראים, ואולי בעיקר הקוראות, וספציפית מי שהיו אי פעם בהריון בעצמן, יכולים להרגיש שהתאשפזו במחלקה כזאת. במציאות בילתה הסופרת חודש אחד במחלקה, אבל הוא הצליח להשאיר חותם. זו לא אוטוביוגרפיה, היא מבהירה, למרות שלפעמים נדמה שכן.
.jpg "ארץ עיר ילדה")
איכשהו, למרות החוויה המורכבת, גם נשים שהעבירו תקופות ארוכות יותר במחלקה הצליחו לשכוח ולעבור הלאה. "אני חושבת שאין אישה בעולם שלא נשבעה אחרי הלידה הראשונה שהיא לא עושה את זה שוב," אומרת קנטורוביץ׳, "אבל הסטטיסטיקה מוכיחה שאנחנו לגמרי עושות את זה שוב. שכחה היא לא דבר רע. היה לי פעם פסיכולוג שאמר לי שהדחקה זה נהדר, והזמן הנכון לגשת לטיפול נפשי הוא כשההדחקה מפסיקה לעבוד. זכרון הוא דבר חמקמק ושקרני, ואני חושבת שמה שאנחנו זוכרים הוא במידה רבה הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. אם אנחנו מסוגלים ליפות אותו או להפוך אותו לנסבל יותר – מה טוב. יש סיפורים שאי אפשר בשום אופן לשפר אותם, ואז צריך להתמודד, וגם זה בסדר."
גיבורת הספר מורחקת מבני משפחתה, מהעבודה, מהלימודים שלה ומהזוגיות המעורערת, והופכת, אחרי זמן ארוך שבו היתה חלק מהמון מערכות אחרות, לאדונית לעצמה. "בחרתי למקם את הסיפור במחלקת אם ועובר בגלל שהיא מעין מעבר, פיזי ונפשי, בין המקומות האלו בחיים: בין העבר לעתיד, כשההווה נמצא לכמה רגעים בהמתנה," היא מסבירה. "זה רגע מאוד דחוק ומאמץ רגשית – אבל זה גם זמן נדיר של חשיבה והתכנסות ושקט חיצוני מוחלט, וכל מי שיש לה ילדים וניסתה פעם לשתות כוס קפה כשהוא עדיין חם יודעת כמה זה נדיר."
למרות שבמידה רבה הם אלה שהביאו אותה לכתוב אותו, קנטורוביץ׳ לא בטוחה בכלל שילדיה יקראו את הספר. "הילדים שלי עוד צעירים לזה," היא אומרת. "כשיגדלו אשאיר את זה להחלטתם, אם כי אני כאמא שלהם כנראה הייתי מעדיפה שלא יקראו אותו. אני לא בטוחה שילדים צריכים לדעת הכל על אודות הוריהם." מי שכן קוראים ומגיבים במרץ הם אנשים שהסיטואציה הזאת קרובה ללבם, והתגובות זורמות ממאושפזות לשעבר במחלקת אם ועובר, מגברים שבילו שם עם הנשים ומצוותים רפואיים. "מחלקת אם ועובר היא מקום שקשה לקוות בו, הכל בו הפכפך ודינמי ואיש אינו יכול להבטיח לך דבר," היא מודה. "הצוותים הרפואיים שם עושים מעל ומעבר, בתנאים לא פשוטים כלל, והמאושפזות נמצאות לרוב בתוך קושי גדול שלא מאפשר לראות את המאמצים האלה או להכיר בהם. בדיעבד, ממקומי הבטוח כשילדיי ישנים במיטותיהם, רציתי להגיד על זה תודה."
>> מה קורה לגופך בכל אחד משבועות ההריון?