אז מה למדנו בסמסטר הראשון?
למדנו שיועצים זה כמו שיערות ערווה. עד שלב מסוים אתה מפחד שלא יהיו לך, אבל מהר מאוד אתה מתפלל שלא יופיעו עוד. לכולם יש מה להגיד - לחברים, לחמותך, לנהג האוטובוס, לחשפנית (לא מצאתי בייביסטר). כולם יודעים, ומשוכנעים שאנחנו מעוניינים לשמוע. בכלל, יש נטייה כזו של אנשים להרגיש חופשי לדחוף את הראש לתוך העגלה ומיד לספק צליל לא ברור, מלווה בדו"ח מצב שמיד אחריו תגיע גם עצה - "אויייי, הוא ישן, אולי כדאי לכסות אותו".. או - "נוני, איזה גדול הוא, אולי כדאי לכם לנסות עגלה אחרת".
בעיני אנשים כל עוד נושא השיחה לא יכול להבין אותם, הם רשאים להגיד כל העולה על רוחם. פחות נראית להם משמעותית העובדה שאף אחד לא שאל לדעתם. למזלי, הגרמנית שלי עדיין לא מספיק טובה בכדי להבין, ולמזלם הגרמנית שלי עדיין לא מספיק טובה בכדי לענות. אז אני מהנהן בעברית ומתגלגל מהמקום בזריזות.
הדבר הכי נכון להשקפתי הוא למצוא אדם או דמות, אחד או אחת, או שניים, שאתם מתחברים להשקפה הכללית שלו(או שלה) ולסמוך עליו בקבלת ייעוץ. וגם זה ככלי עזר בלבד. רצוי שהאדם הזה יהיה זמין אך לא רגשן, ענייני ולא טרחן, ויותר מהכל חשוב שלא יקראו לו גוגל, כי שם תמיד זה איכשהו נגמר בסרטן. ובכל מקרה אחרי זמן מסוים בו נבנית התקשורת שלכם עם הרך עצמו, האדם הזה שעליו אתם סומכים יהיה לא אחר מאשר עצמכם.
קללת הממוצע
אז מה למדנו בסמסטר הראשון?
למדנו שהבן שלנו איננו עוד מספר בטבלה, למרות שזה מה שמצפים ממנו להיות.
בתקופה הראשונית כל מה שהורים חדשים עסוקים בו הוא להשוות את הביצועים של התינוק למספר המופיע בעמודה הרלוונטית בטבלה שמישהו פרסם. כמה הוא אוכל וכמה הוא שוקל. כמה הוא ישן ומתי הוא מחרבן. כמה הוא פולט ומה הוא מחרטט.
כל אותם הורים חרדים וחסרי מושג מוצאים כביכול את התשובות לכל התהיות באותן טבלאות ארורות. וכל סטייה מהכתוב בהן מגדילה את החרדה משמעותית. הבעיה העיקרית היא שהנתונים המופיעים שם מתבססים על המצאה מתמטית מסורתית שנקראת "ממוצע". ממוצע של מיליוני תינוקות על גבי אלפי שנים ומאות מחקרים. וממוצע כמו ממוצע, כולל את כולם - את התינוקות הזללניים וגם את הפחות אכלנים. את הגבוהים וגם את הרזים, את הישנוניים או הערניים. ומכולם יחד הוא מרכיב מספר, ומפיל עלי ועל הילדון שלי את הלחץ להשתוות לאותו המספר. זה משחק מסוכן ובעייתי, שמצד אחד קשה להתחמק ממנו, ומצד שני אי אפשר לנצח בו. תגידו הרבה דברים על הילד שלי, אבל ממוצע הוא לא. ובדיוק כמו אצלנו, גם כל יום שלו אינו דומה לזה שקדם לו.
החדשות הטובות הן שעם הזמן לומדים להסתכל אחד על השני ולדבר בלי מילים. עם הזמן לומדים מהם המספרים שלא מופיעים באף טבלה. כי הם לא ממוצע, הם המספרים של הילד שלנו.
קל זה לא
אז מה למדנו בסמסטר הראשון?
למדנו שלהיות זוג זה אתגר אחד, ולהיות הורים זה אתגר אחר. אבל להיות גם וגם זה אתגר האתגרים. מצד אחד ברור ומובן שכל האנרגיות הרגשיות והפיזיות מופנות ובצדק למצטרף הטרי לשבט. במקביל, חשוב להמשיך ולתדלק את הזוגיות כי בסופו של יום היא הבסיס לכל המסיבה הזו, היא הסיבה לשמה התכנסנו כאן, היא מה שיישאר כשהקטן יגדל ויברח מאיתנו.
זוגיות שלא משקים אותה תנבל, ולא רק שזה מבאס, זו גם הדוגמא שיקבל הילד שלנו. זוגיות חזקה וטובה תהיה בסיס איתן לתא משפחתי בריא ויציב. וזה מה שכולנו רוצים, לא רק בשביל עצמנו, גם בשביל דור ההמשך. ובכן בתיאוריה זה קל להטיף, בפרקטיקה זו משימה כמעט בלתי אפשרית. המצרכים הנדרשים להכנת עוגה זוגית מוצלחת לאחר לידה הם: שתי כפות סבלנות, 400 גרם הקשבה הדדית, חפיסת ביטחון עצמי ושלוש כוסות תקשורת בריאה. מה אסור לערבב? אגו. וזה ממש לא קל.
לא קל להתמודד עם התחרות על תשומת הלב.
לא קל להתמודד עם המחלוקות.
לא קל להתמודד עם חלוקת המשאבים.
לא קל להתמודד עם זה שאינני יכול לגעת לזוגתי בחזה בלי לבקש אישור מהכוכב הנולד.
לא קל, אבל אפשרי. בעיקר אם מדברים. ומקשיבים. ולא נעלבים. ממש לא קל, אבל ממש אפשרי.
אחד נס
אז מה למדנו בסמסטר הראשון?
למדנו שהדבר הזה שנקרא ילד ראשון הוא נס שאין לתאר. שזה סרט שלא כדאי להוריד ממנו אפילו לשנייה את העיניים, כי כל רגע קורה שם משהו חדש. שזה המופע המשעמם הכי מעניין שנברא. שזה המבחן שלא משנה כמה תתכונן אליו, לעולם לא תהיה באמת מוכן, אבל עדיין תעמוד בו בגבורה. ושקלישאות הן תמיד דרך טובה לסיים קטע כתוב.
נתראה בסמסטר הבא.
לטור הקודם: בני, אתן לך את כולי, אבל אתה שייך לעצמך
9 חודשים - כל מה שצריך לדעת