אבא עם תינוק (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
יכול כבר להריח את הריח שלה|צילום: אימג'בנק / Thinkstock
אני יודע איך הבת שלי תיראה. אצלי בנייד, חודשיים לפני הלידה, יש תמונה של אשתי מחזיקה אותה ומחייכת. נכון, זו לא ממש היא, אלא תינוקת מקסימה של זוג חברים טובים; ונכון, אני לא בטוח מה יהיה צבע העיניים, כמה שיער יצמח על ראשה או איזה כתם לידה יעטר את גופה הקט- אבל כל זה לא משנה. אני כבר שם: היעד והמטרה ידועים, מוחשיים מתמיד.

אני יכול לדמיין את זה: אני רואה אותנו נכנסים בפעם הראשונה הביתה. בקושי מצליח לסובב את המפתח בחור המנעול מרוב התרגשות. מכניס אותה, בסלקל האדום, ומניח באמצע הסלון. הגשם מטפטף בחוץ, שוטף את המרפסת. מרים אותה בזהירות אליי. היא מסתכלת בעיניים חצי סגורות, ספק ישנה. מתחיל בסיור הראשון בדירה: הנה המטבח- כאן אנחנו אוכלים, פה חדר השינה. ובסוף נמצא החדר שהכנו לך: עריסה, שידה, מדבקת קיר. ברוכה הבאה, ילדה שלי.

לדמיין מטרה שרק המחשבה עליה מעבירה בך צמרמורת

היכולת לחלום רחוק ובגדול היא יכולת נרכשת, והיא נוגעת בכל אחד מתחומי החיים שלי: קריירה, אהבה או הגשמה אישית. החוכמה היא להסתכל לעבר האופק ולסמן מטרה מפחידה. כזו שעצם המחשבה עליה מעבירה צמרמורת, שאין לך מושג קלוש איך מגיעים אליה. ואז- להלביש לה פנים וצורה ולהתחיל לחתור בכל הכוח. כך נהגתי בכל אותם שנים שכל כך רציתי ילד.

אני בטוח שזה עובד כי כבר עשיתי את זה. הייתי מהנדס צעיר בתחילת דרכי. עבדתי בחברה מכובדת, היה לי אוטו, מחשב נייד, טלפון ללא הגבלת שיחות וחולצות מגוהצות למשעי. אבל האהבה הייתה הרחק משם. התשוקה לעבוד בתחום התקשורת לא הרפתה. רציתי באמת ובתמים שטבלאות הרייטינג יחליפו את הטפסים ונהלי ה-ISO שבהם מצאתי את עצמי עוסק. עם הרבה נחישות וקצת מזל נכנסתי, לפני שלוש שנים בדיוק, בשערי הבניין שממנו אני כותב היום ולא יצאתי מאז. הפילוסוף קונפוציוס אמר פעם: "מצא עבודה שאתה אוהב ולא תצטרך עוד לעבוד לעולם". לשמחתי הוא צדק.

שנה אחר כך זה קרה שוב. אשתי ואני סימנו לנו את סין כיעד לירח הדבש שלנו. זו הייתה הצעת פשרה בין אירופה הקלאסית ליבשת אפריקה. בדיוק באמצע. בקושי ידעתי אז איפה נמצאת המדינה העצומה הזו על מפת העולם. נרשמנו לקורס סינית למתחילים. נדרשנו, מעבר לשכר הלימוד היקר, להגיע למפגשים שבועיים, לעשות שעורי בית ולהגיש עבודות. זה היה אינטנסיבי מאוד, אבל שלושה חודשים אחר כך כבר ידעתי לנהל שיחה ערה במנדרינית, או לפחות לשאול בנימוס איפה השירותים. במשך לילות רבים ללא שינה למדנו בשקיקה את המנהגים, התרבות ושיננו את אתרי התיירות המומלצים למוצ'ילרים. כשטיסת אל-על LY 95 נחתה על אדמת הרפובליקה העממית ידענו שעוד חלום הפך למציאות.

כדי להגיע לרגעים כאלה צריך להתאמץ. להשקיט בעדינות את הקול הקטן שמשכנע שוב ושוב להישאר באזורי הנוחות, ובעיקר- להיות מוכן לשלם מחיר. להפסיק לחשוב מה עלול להשתבש ולהתחיל להאמין מבפנים שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר. לחשוב חיובי-ולפעול בהתאם. זה לא פשוט, ברגעים מסוימים זה אפילו קשה. אבל זה אפשרי. וזו בדיוק הסיבה שאני יודע איך הבת שלי תיראה.

יכול להיות שאתבדה, אבל מה זה משנה?

בסוף השבוע האחרון לקחתי סולם והוצאתי מהבוידם את אלבומי הילדות המאובקים של אישתי ושלי. רציתי שגם היא תוכל לראות אותה כמוני. ידעתי בדיוק מה אני מחפש, ואחרי לא מעט שעות גם מצאתי. כדי להביט בתוצאה אתם מוזמנים, רק לרגע, להציץ על המיטה הזוגית שלנו. שם, מעל הראש, תליתי לכל אחד תמונה שלו בימיו הראשונים בעולם הזה. שני עוללים רכים מסתכלים עלינו עכשיו בכל ערב, מצפים ביחד עמנו לבואה של התינוקת המשותפת.

גבר מחבק בטן הריונית (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
הכל מוכן ומחכה לך. גם אני|צילום: אימג'בנק / Thinkstock

למחרת, בקורס הכנה ללידה, קיבלנו קלסר עב כרס ובו מגוון הנחיות: החל מעיסוי פרינאום וכלה בעצות כיצד להתגבר על כאבים בזמן הצירים. את עיניי תפס דווקא המסמך האחרון שהיה מתויק שם, העונה לשם: "אמירות חיוביות וחיזוקים". לא פחות.

התנוססו שם מספר משפטים מעוררי השראה שאין לי ספק שאארוז בתיק לחדר לידה. משפטים שיזכירו לי שאני סומך על הצוות, שאני בטוח ביכולת שלי להעניק לאשתי תמיכה אוהבת, שאני בטוח בקולי הפנימי ובאינסטינקטים האבהיים שלי.

אני יודע איך הבת שלי תיראה, אבל גם מבין שכשאקרא את הטור הזה מהצד השני של האירוע המכונן בחיי אזהה בקלות הבדלים בין דימיון ומציאות, בין רצוי למצוי. בין תמונה אוטופית ושמחה ללילות ללא שינה, לשעות של בכי קורע אוזניים ולב. ובכל זאת אנסה תמיד לזכור את המשפט שהיטיב כל כך לנסח הנרי פורד- "מכשולים הם הדברים המפחידים שרואים בשעה שמסירים את העיניים מהמטרה". והמטרה הפעם היא רכה, עדינה וברורה מתמיד.

לטור הקודם שלי: "ההריון של אישתי מוציא את הצייד שבי"

 

לכל הטורים של יאיר הנר