גייסתי את הפרצוף הכי רציני שהצלחתי והנהנתי בראש מידי פעם, מנסה להתגבר על התחושה המעיקה ששבה ועלתה בי. זו שהביאה אותי מלכתחילה להיכנס לסניף הבנק באותו בוקר.
הצייד המפרנס: חוזר לסדרי בראשית
התחושה הזו, שמנסה בכל כוחה להתחזות לבגרות או לאחריות כלכלית, היא בסיסית ויסודית הרבה יותר. בראשיתית כמעט. היא ההבנה שהנה מגיע הרגע בו אאלץ לשאת על כתפיי, גבי וזהותי הגדרה חדשה- מפרנס עיקרי. היא ההכרה בכך שבעוד כחודשיים אהיה אחראי לכלכל את היורשת שבדרך ולספק את כל צרכיה. אני ולא מלאך.
הצייד שמדבר מגרוני לא הופיע סתם כך. הכל התחיל ברשימות הציוד, טבלאות ענק שהכינה אשתי לקניות לפני לידה בסיוע חברות ופורומים ברשת. כשמחברים את עלויות הדברים הבסיסיים ביותר– הרבה לפני מאות האביזרים הנלווים - מגיעים לסכומים בלתי נתפסים. מדובר באלפי שקלים שמהווים הוצאה ראשונית וחד פעמית. תקציב השקעות, אם תרצו. תוסיפו את השוטף המאיים, חודש בחודשו, וקיבלתם את שרשרת הברזל שמתחילה להיכרך מסביב לרגליי במהירות מסחררת.
אי הודאות גדולה. מצד אחד, ברור שלתשלומים החודשיים הגבוהים ממילא עומד להתווסף מרכיב נוסף ומרכזי. מצד שני עדיין לא מובן לי בכמה כסף מדובר. ניסיתי לקבל מושג ומצאתי את עצמי בסופר מטייל בין המעברים וכותב מחירים בפנקס קטן.
שם, מוקף באמהות ששולפות במיומנות קופסאות פח מהמדפים, סימני השאלה רק גדלו: בכמה חיתולים ביום נשתמש? האם אשתי תצליח להניק או שנצטרך לרכוש בדרך קבע תחליפי חלב? תחושת חוסר האונים צצה והציפה אותי בין המדפים.
תבנית ביצים, שניים חלב ומוצצים בבקשה
ובכל זאת, האדם הקדמון שבתוכי לא וויתר: האם הבת הבכורה שלי לא אמורה לקבל את הטוב ביותר, היישר מניילונים, כשתעודת אחריות יצרן וחוברת כרומו מהודרת מצורפות? תתפלאו, אך התשובה, מבחינתי, לא חד משמעית.
כמי שגדל בבית שבו חסכו ההורים מעצמם כדי לתת לילדים, קשה לי להתרגל לרעיון שהפורמולה, החיתולים והמוצצים- דינם כשאר מוצרי הצריכה- וגם בהם חסכנות היא לא בהכרח קמצנות.
בסופו של תהליך מייגע ומייסר השלמתי עם העובדה שההתייחסות הצרכנית כלפי הרכישות הבלתי נגמרות לפני הלידה, לא אמורה להיות שונה במאום מדרך החשיבה שלי על קוטג׳, חלב או ביצים. אחרי הכל אבהות טובה נמדדת במעשים, במסירות ובמידת המעורבות בחינוך - בטח לא בחיוב האשראי. לא?