תמונת אולטראסאונד של עובר ברחם (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
"ד"ר, מה אתה יכול לספר על יכולות הקליעה שלו?"|צילום: אימג'בנק / Thinkstock

תמיד רציתי להיות כדורסלן. זה היה החלום שלי. חלום שהתקיים במשך רוב המחצית הראשונה של חיי, על אף גנטיקה לא ידידותית לתחום הספציפי הזה. 

אי שם בכיתה י' החלטתי בכאב לב גדול לתלות את הנעליים בגין אותם נתונים אובייקטיביים בעייתיים (כלומר הנעליים היו קטנות מדי...), וזה היה הסוף לחלום.

 

בחיים לא שמחתי ככה מבולבול

אבל החלום לא נעלם לגמרי. הוא נשאר רדום, חיכה להזדמנות הנכונה לזקוף שוב את ראשו. ועכשיו, גבירותיי ורבותיי, היא הגיעה. בסקירה המוקדמת, שעה שהרופא משייט עם האולטרסאונד על פני האיברים השונים, הוא אמר בנונשלנטיות ומבלי ששאל קודם אם אנחנו מעוניינים לדעת את מין העובר: "כאן שק האשכים, וזה הבולבול". אומר זאת כך: בחיים שלי לא שמחתי ככה מלראות בולבול.

כן-כן, בבטן יש לנו בן! כשיצאנו מהבדיקה והגענו למעלית התחלתי לקפץ ולשאוג בהתלהבות, כאילו קלעתי סל ניצחון (ובמובנים מסויימים זה בדיוק מה שקרה). סופסוף אוכל להיות מה שלא הייתי ולחיות את החיים שתמיד רציתי, מה זה משנה אם הם לא באמת החיים שלי.

מבט אחד הצידה באשתי המהממת צינן את ההתלהבות שלי מיד. "עזוב אותי עכשיו, יש לי פיפי". משפט, אגב, שבמהלך חודשי ההריון חוזר - בהערכה גסה – כ-82 פעמים ביום. תבינו את המהממת, היא גדלה בבית של שלוש בנות, אין לה כל כך מושג מה עושים עם פושטק קטן שהיא בוודאי תצטרך לרדוף אחריו שעות נוספות.

ובכלל, לחברים הקרובים נולדו לאחרונה בנות, והתקוות למסיבות תה משותפות עם הבנות והבנות נגוזו לה מול העיניים. ומה יהיה כשיתחלף לו הקול, ואיך היא תתמודד עם צימוחי השיער במקומות השונים בגיל ההתבגרות, והאם אבא שלו ילמד אותו לדבר בגרעפסים, שלא לדבר על החרדות מברית המילה.

עוד לפני שיצאנו מהבניין בדרך לאוטו, ההיסטריה פינתה את מקומה לתורשה הפולנית: "והוא יתחיל להביא לי בחורות הביתה, ואני כבר אומרת לך שאף אחת לא תהיה מספיק טובה בשבילו!".

"דוקטור, אפשר כבר לאבחן את יכולת הקליעה שלו?"

כשבבדיקות המאוחרות יותר התברר שהעובר נמצא באחוזון גדילה גבוה מאוד - או במילים אחרות: הילד ענק! – כבר לא היה ניתן לעצור את האקסטזה שלי. לא התביישתי ושאלתי את הרופא אם אפשר כבר לאבחן את יכולת הקליעה שלו. הוא לא צחק. רופאים זה קהל קשה.

החיוך מסרב לרדת לי מהפנים בכל פעם שאני מספר שיהיה לי בן בכור, כי בראשי מתנגן המערכון האלמותי של הגשש החיוור עם "אתה תהיה נשרק'ה", מדמיין אותי אומר לילד "הופ! הופ! הופ! ...דיס איז דה בול, דיס איז דה סל, פוט דה בול אין דה סל", ורואה אותו הופך לאדריכל, ארכיטקט, ארכיבישוף הניצחון.

הילד יהיה נשרק'ה. גם אם יגדל לחנון ממושקף שמתעניין בשירת ימי הביניים, או ירצה להיות חוקר מנגנונים המשפיעים על היווצרותם של צבירים ביולוגים בסקאלה הננומטרית - לכדרר הוא יידע, וגם לזרוק ולתפוס כמו גבר. אדאג לכך בעצמי. ובהמשך אקח אותו איתי להיכל ואנחיל לו את המורשת עוד מינקות, שחלילה לא יתבלבל ויתעה בדרך.

אני יודע מה אתם חושבים: זה לא בריא לרצות להגשים את עצמך דרך הילד, זה עלול לגרום לשנינו נזק פסיכולוגי ולייצר משקעים נפשיים בעתיד. לא אכפת לי. הולך להיות לי בן, והוא בועט, והוא פעלתן, והוא ככל הנראה הולך להיות מה שאבא שלו לא היה: לא נמוך.

אז אתם יכולים לקחת את הביקורתיות שלכם, את הצקצוקים, ואת גלגול העיניים, זה לא מעניין אותי. רשמתי אותנו כבר מעכשיו לאפרוחי מכבי, ושמישהו ינסה לעצור אותי בדרך ל-NBA! כלומר אותו.

לטור הקודם של זוהר: "בדיקות הריון? מסחטת כספים רגשית"