זו פעם ראשונה שאני נסחב לגניקולוג הזה, אני לא מכיר אותו ולמען האמת גם לא מעוניין להכיר. כמה שפחות מידע, יותר טוב כרגע. אני ממש לא רוצה לדעת מה הוא זומם שם מאחורי הפרגוד. למרות כל הדעות הקדומות, לנו הגברים מפריע יותר שהסכום שהוא גובה יכול להאכיל משפחה של חמש נפשות למשך שבוע מאשר שהוא נוגע בנשים שלנו. זה לא מפריע לנו באיזה מכשירים הוא משתמש או באילו איברים הוא נוגע – בדיוק כמו שלנשים לא מפריע שאנחנו הולכים לפרוקטולוג או משהו. חוסר ידע הוא ברכה, וככל שהפרטים עמומים יותר כך אנו הגברים שלווים יותר.
רק שיהיה קשיש עם בעיות ראייה קשות והתחלה של אלצהיימר
הצרה מתחילה כשפתאום לרופא יש פנים, ועל אחת כמה וכמה פנים יפות וצעירות עם לסת מרובעת, שיניים לבנות ושיער כשל ילד בגיל הבר מצווה – כל מה שאנחנו רוצים זה גניקולוג קשיש עם בעיות ראייה קשות והתחלה של אלצהיימר, ככה הוא יזכור כלום אחרי הבדיקה. החשש האמיתי שלנו הוא מהרגע שהרופא מסיט את הפרגוד ויוצא החוצה – עם חיוך קטן של שביעות רצון, זה הכל. אותה שביעות רצון מהעובדה שהוא ראה ונגע במקומות שרק לנו מותר –והוא אפילו לא היה צריך לקנות בשביל זה טבעת ולהזמין מלון חמישה כוכבים בבורגס.
כשאנו נכנסים סוף כל סוף לחדר הרופא אני מגלה להפתעתי שמחכה לנו סבאל'ה חביב ובלתי מזיק. הוא מוביל את האישה לקצה החדר ומסיט את הפרגוד. ברגעים הללו בדרך כלל מתחילות להישמע הוראות והנחיות שמזכירות יותר העברת טסט לרכב מאשר בדיקה גניקולוגית - "קצת יותר ימינה", "קחי אחורה", "זהו זהו! עצרי!" ועוד מיני הכוונות שנאמרות באדישות מלווה בחוסר סבלנות ותמיד נפסקות בסוף במילות הלל "יופי! אל תזוזי!".
לאחר שתיקה ארוכה, הרופא מסיט בחזרה את הפרגוד, מורה לאהובתי להתלבש, ומתקדם לעבר השולחן במבט אדיש. "אני צריך חופש... עוד מעט מגיע החופש..." הוא מסנן תוך כדי שהוא מתיישב לתקתק נתונים על המחשב. קודם כל אני נרגע שהוא מיואש ולא מרוצה מעצמו, אני כבר יותר מחבב אותו. אבל מה שמעניין אותי יותר זה לאן גניקולוגים בכלל נוסעים לחופש? אני רק יכול להניח שמרוב שהם ראו כל כך הרבה איברי מין נשיים המקום האחרון שהם ירצו ללכת אליו יהיה איזה אי אקזוטי נוטף שמש וחוטיני. לבטח הם בוחרים את הקיצוניות השנייה, הולכים למקומות קרים, שכולם מתלבשים בהם עם המון שכבות שמסתירות כמה שיותר את גוף האישה – כמה שפחות שיזכירו להם את העבודה.
"לאן אתה מתכוון לנסוע?" אני מעז לשאול את סבא'לה ועיניו נפתחות לרווחה, "אני נוסע ללפלנד!" הוא משיב. הסתכלתי עליו ורציתי לחבק אותו – גם צדקתי והוא גניקולוג אדיש ונטול חשק מיני שמעדיף פינגווינים על חוטיני וגם אזור בצפון סקנדינביה בחמש אותיות - לפלנד!
אבי לביאד, אב לשניים, מהנדס, סופר ואסטרונאוט בפרילאנס.