ככל שהרופא משתמש ביותר מסכים ואפקטים במהלך הסקירה ככה אתה לאט לאט מבין שהצ'ק שתרשום יהיה גדול יותר. הוא יקריין ויצביע על הצג שרואים עכשיו את הראש, והנה הידיים, והאף הקטן, וכמובן שאהבת חיי תתרגש שהעובר קיבל את האף שלה ואז הגניקולוג יתנצל שהוא התבלבל וזה לא האף אלא הלבלב, ורק אני לא אצליח להבין על מה כולם מסתכלים, ואולי בכלל אני מסתכל על המסך הלא נכון.
קטונתי מלהבין למה צריך לרדת לרזולוציה כזו גבוהה של בדיקה, מה זה מעניין אותי שיש לו עשר אצבעות בידיים? כי אם הקמיצה תהיה חסרה אז נמסור אותו לאימוץ?! ואם נגלה שיש לו רק יד אחד אז הוא לא יצליח בחיים, תראו איך טרומפלדור התפרסם! וכמובן שבסוף הבדיקה גם מקבלים דיסק צרוב שרוב הסיכויים שיעלה אבק על אחד המדפים בבית – הדיסק הזה כל כך מיותר, שאם מתישהו יחליטו לקיים במדינתנו הקטנה אולימפיאדה של דברים מיותרים אז הוא יהיה מתמודד מוביל למדליית זהב. הוא, ואותם המדבקות הקטנות והמעצבנות שמדביקים לנו על התפוחים בסופרמרקט.
אני רק רציתי לדעת אם יש לי בן
בהריון הזה לעומת זאת רציתי בן, רציתי שינוי. הרגשתי שהאבהות שלי מספיק חזקה ונוכחת ואני כשיר להחליף חיתול לתינוק עם בולבול בין הרגליים. ילד שני ממין זכר אחרי ילדה ראשונה ממין נקבה זה מתכון למשפחה רגועה. רוב הסיכויים שלא יהיו לשניים חיכוכים יותר מדי והם יהיו חברים טובים. אני מאמין בזה כי אני עצמי נולדתי אחרי אחות בכורה. הסתדרנו מצוין וכמעט ולא רבנו, חוץ מויכוחים קטנים פה ושם ואותה הפעם שהיא שיכנעה אותי להכניס את האצבע לשטקר של החשמל.
כמובן שיש גם חסרונות, בן אחרי בת משמעו שיש לקנות צעצועים ובגדים חדשים שיתאימו למגדר החדש. מצד אחד זה חיסרון כי צריך לקנות את רוב הדברים מחדש ובגוונים של כחול ואפור, אבל בחברה הצרכנית שאנו חיים בה אני די רגוע מבחינה כלכלית, רוב החנויות מלאות בארונות של בגדי בנות ולעומת זאת לבנים משאירים רק מדף אחד קטן וצדדי. מנסיוני האישי, גם אם יש הבדל בין המינים, עדיין אפשר לחלוק בבגדים. עד גיל מאוחר לבשתי את הבגדים של אחותי הגדולה ואני לא מרגיש שזה הותיר בי צלקות כבדות מדי, להיפך, עד היום אני יודע לעשות פרנץ' ממש טוב בציפורניים.
כל הסיבות האלה של חוגים ומשחקי כדורגל זה כמובן רק הקוסמטיקה, זו לא באמת הסיבה שאני רוצה שיוולד לנו בן. הסיבה האמיתית היא מאוד פשוטה, אני צריך שמישהו ימשיך את השם שלי. כשהבנות מתחתנות הן בדרך כלל מאבדות את שם המשפחה שלהן לטובת הדביל שהן התאהבו בו. כשהבן שלך מתחתן זה אחרת, הוא ימשיך את שם המשפחה הלאה, וכך גם בנו וכך גם הבן שלו. הרי בסופו של יום, אחרי כל השנים שבהן חווינו חוויות עם משפחה וחברים, קרענו את התחת בעבודה ושילמנו משכנתא שלא נגמרת, מה אנחנו משאירים אחרינו אם לא את השם שלנו. התכלית של חיינו הרי אינה ידועה, אז לפחות ששמנו הטוב ישאר בזכרונו של אחר. כי אחרי שהכל נגמר, רגע אחרי שעוצמים את העיניים בפעם האחרונה, רק השם שלנו נשאר. השם שלנו, ועמוד הפייסבוק שלנו כמובן.
אבי לביאד, אב לשניים, מהנדס, סופר ואסטרונאוט בפרילאנס.