כשהגענו לדלפק של המיון, מתרגשים ומתנשמים מהריצה, פגשה אותנו מזכירה ישנונית ששאלה אם זו הפעם הראשונה והאם אנחנו בטוחים שאנחנו רוצים להיכנס – לא הבנתי על מה ולמה האזהרה, אומנם הצירים מעט נרגעו אבל בכל זאת נסענו דרך ארוכה וגם ככה הדבר הכי אטרקטיבי כרגע בפתח תקווה זה מיון יולדות עצמו - אז נשארנו.
מיון יולדות די מזכיר את ערוץ המוסיקה של "הוט" בטלוויזיה – ברגע שנכנסת לשם אין שום סיכוי שתצא בקרוב. בינתיים חיברו את אהבת חיי למוניטור ובדקו מרווחי צירים בכדי לדעת אם הלידה קרבה. אצלנו הצירים היו לרוב עייפים ורדומים, קצת כמו המזכירה שבכניסה, ולתומי חשבתי שמכיוון שהבדיקה הייתה זריזה ואין צירים אז נחזור הביתה ונספיק לראות איזה ביקיני אחרון בפינס. הפנטזיה טורפדה כשהבנתי שהרופא האחראי לשחרורים בדרך כלל לא נמצא ודווקא היום הוא החליט ליילד את כל נבחרת כדורעף נשים גליל עליון.
מאחורי כל הריונית, נסחב גבר שפוף ומיואש
בסופו של דבר מצאתי את עצמי ישוב על ספסלים מברזל ומחכה ששמי יעלה בגורל ושישחררו אותנו. ההמתנה לקחה שעות ובמהלכן גם החיים שלך וגם רבבות בחורות הריוניות חולפות על פניך. ואחרי כל הריונית נסחב גבר שפוף ומיואש, שזו לא הפעם הראשונה שלו במיון והוא עם תיק לבגדים, תיק איפור, תיק רחצה וטיק עצבני בעין.
עם השעות גם הרעב מתחיל להציק ולצערך הדבר היחידי שממשיך לפעול בשעות הללו בפתח תקווה זה הרמזורים. מכונות מזון עם מחירים מופקעים מפוזרות לכל עבר ורק חסר שילוט הכוונה באיזו קומה ניתן לעבור ניתוח למכירת כליה בשביל לקנות קבוקים. אתה מנסה לא להישבר ולחשוב כלכלי, אבל בסוף אתה נכנע ורוכש מהשקלים הבודדים שבכיס את השוקולד היחידי שאתה יכול לממן - "טוויסט". כידוע לכל, שוקולד "טוויסט" הוא היחידי מבין חטיפי "עלית" שהונדס שנים רבות על ידי מדענים בכדי למצוא את הנוסחא המושלמת שתביא לכך שגם החטיף וגם העטיפה שלו יהיו באותו הטעם.
אין ספק שבשעות הקשות הללו תפקידך כבן זוג הוא להרגיע ולומר שזה באמת בסדר שהגעתם למיון שוב פעם לחינם, וזה ממש בסדר שהצירים נחלשו ונעלמו – אין האשמות, אתה רק מבקש שפעם הבאה לפני שעוזבים את הבית ננסה לפעול לפי הספרים ולא לפי האינטואיציה. אתן הנשים פשוט צריכות להתאפק יותר ולהפסיק לרוץ לבית חולים על כל ציר קטן. אין לכן לב? ואם התבלבלתן וזו רק בעיית עיכול קטנה? לא חבל על הדלק? ועל האוזון? מה נשאיר לילדים שלנו אם נהרוס את כדור הארץ הזה בשביל צירים מדומים. תשתו קצת מים, תאכלו חתיכת עוגה ותחכו קצת, זה לא נורא להגיע עם צירים מתקדמים לבית החולים, וגם אם נצטרך ללדת באמצע כביש החוף אז נפעל בגבורה על פי ההוראות של מד"א ולי יהיה ממש נחמד להתראיין ל"צינור לילה" על כך שיילדתי את הבן שלי והתעלפתי כולה רק פעם אחת.
באחד הערבים אפילו העזתי לעמוד על שלי והכרזתי שאני לא יוצא מהבית לפני שאנחנו משוכנעים שהולכת להיות לידה. להפתעתי הסכימו איתי ואמרו שאנחנו בהחלט נפעל כך כשאני אהיה בהריון – אבל עד אז כדאי שאפסיק לעצבן ואתניע כבר את האוטו אחרת אצטרך ליילד את התינוק בצומת מורשה.
אבי לביאד, אב לשניים, מהנדס, סופר ואסטרונאוט בפרילאנס.