לאחר שנגמרה המלחמה, תודה לאל, שהצליחה לאחד אותי עם ה"עצמי" שלי ועם הקרובים אליי, השבוע שעבר עליי היה כרוך בלא מעט מלחמות קטנות שיצרו אזעקות לא פחות מפחידות, אך הפעם בדמות הבכי שלי.
היא הלכה ואני התחלתי לבכות
הכל התחיל כשקיבלתי המלצה מחברה להיפגש עם דולה, "רק לפגישה אחת", כדי לראות אם זה בשבילי. פה התחילה ההתחבטות האמיתית: דולה - כן או לא. מצד אחד, המון נשים לוקחות דולה ומתארות את חוויות הלידה שלהן כלא פחות מ"מדהימה", מצד שני שאלתי את עצמי האם לי, לאלכס, מתאים שדולה שתלווה אותי בתהליך? האם אני אכן בנויה לזה?
החלטתי לקיים את הפגישה, כי בטח שאין לי מה להפסיד וקבעתי בביתי ביחד עם אמא שלי (איך לא) עם בחורה מקסימה (שאשמח להמליץ עליה למי שתרצה) שהחלה להסביר לי על התהליך ואיפה היא משתלבת בתוכו.
הדבר הראשון שהלחיץ אותי הוא התיאור המדויק שלה של כל סוגי הלידות הקיימים, ומסתבר שיש לא מעט כאלה. הבנתי שלא מדובר בעוד שיחה תיאורטית, אלא בי ובלידה המאד מתקרבת שלי. בעודי שותה ארבע כוסות מים אחת אחרי השנייה רק בשביל להירגע מהמידע הזה, הבנתי שיש מצב שאני בטח נראית לה מטורפת.
הדבר השני שהלחיץ אותי הוא שהבנתי שדולה זה לא בשבילי. לא לפתיל הקצר שלי, לא לחשיבות שאני נותנת לפרטיות שלי, לא לאופי שלי ולא לדרכי האמונה שלי. מיד כשנסגרה הדלת והדולה עזבה את הבית התחלתי לבכות (צבע אדום!). אמא שלי לא כל כך הבינה מה קרה והתחילה לפרוץ בצחוק. אחרי שתי דקות התחלתי לפרוץ בצחוק אחריה.
היא הבינה, כמוני, שהדבר הזה לא בשבילי ושהמצב הזה הרגיש לי מוזר מאוד, וגם שבשבוע 34 לא צריך הרבה בשביל להזיל דמעה. מהמפגש הזה יצאתי עם מסקנה די ברורה. עניין הדולה הוא דבר מאוד אינדיבידואלי לכל אחת, וגם אם מישהי ממליצה ומתארת את לידתה כאילו לא הייתה יכולה להתקיים ללא הליווי הזה, אני חושבת שאין צורך להיות מושפעת רק מזה ולהחליט באותו רגע שזה נכון גם עבורי.
"הוא יכול להיות אבא שלה"? די, נו
אני שמחה שנפגשתי עם הדולה, אבל יותר שמחה שהייתי מספיק כנה עם עצמי בשביל לשאול את עצמי את השאלות הנכונות, כמו האם זה באמת מתאים לי או לא. אין לי ספק שמי שכן מתחברת לזה תחווה חווית לידה מדהימה ומיוחדת, אבל למרות כל "הניסיון" של הסובבים אותנו אני מאמינה שאנחנו צריכות להיות מודעות לעצמנו ולמה מתאים לנו, לא רק בהקשר של הדולה אלא בכל נושא ונושא.
בהקשר הזה, אני מוצאת את החיים הלא קונבנציונליים שלי דוגמה מובהקת לכך. אחד המשפטים הנפוצים והקשים ביותר שספגתי בגלל הבחירה שלי לחיות עם גבר שמבוגר ממני ב-25 שנה היה ועודנו: "הוא יכול להיות אבא שלה". המשפט זה מגיע כמובן בעוד כל מיני ורסיות לא נחמדות במיוחד, שאגב טכנית, הוא נכון אבל מהותית כל כך לא. ככה שלמדתי על בשרי שבכל דבר רע שרואות עיניהם של אחרים, יש דבר טוב שרואות עיניה של אלכס.
הניסיון החד פעמי שלי עם הדולה גרם לי להבין דבר נוסף: לפתע הבנתי שאחד מהיתרונות המובהקים והברורים שלי מצוי בעובדה שאני כבר יודעת איזה אבא נפלא הולך להיות לילד הראשון שלי. אין דומה לו (חוץ מאבא שלי, כמובן) באכפתיות, בנתינה, בהקשבה, בידע, בדאגה, באהבה. הוא באמת אבא מיוחד ואחר ואני זוכה לראות זאת כל יום מחדש ולהתאהב באבא הזה.
למה הוא צריך לדעת הכל?
אך יחד עם זאת, בשל הניסיון הרב שיש לו (ומי שנשואה לגבר שכבר יש לו ילדים, בטוח מבינה אותי) זה מרגיש שהוא יודע הכל. הוא כל כך רגוע, כל כך מתון ובעיקר כל כך מסביר (ביחד עם בעלי הנסיון האחרים כגון: אמא שלי היקרה) ולפעמים זה יכול להיות מאד מעצבן.
_b.jpg)
רציתי פתאום שגם בשבילו זו תהיה פעם ראשונה. כבר היה עדיף להתחתן עם רופא גינקולוג, הוא לפחות גם היה מיילד אותי (אבל זה הדבר היחיד, נראה לי, שהגבר שלי עדיין לא יודע לעשות). אבל אתמול בלילה, תוך כדי שיחת המיטה שלנו, פתאום נפלה לי תובנה. "הכל טוב ויפה, ממי", אמרתי לו. "נכון, אתה עברת את כל התהליך של הריון ולידה פעמיים. אבל עם בנים אין לך ניסיון. עד כה התנסית רק עם בנות". ובו ברגע החזרתי אותנו לאותה הסירה.
עצמתי את עיניי, חיבקתי את הגבר שלי אבל התנוחה הזו הרגה אותי. מיד הסתובבתי וחיבקתי את כרית ההנקה החדשה שקניתי לי, והלכתי לישון שמחה ורגועה.
>> לטור הקודם שלי: "במקלט הבנתי שאני אמורה להירגע בשביל העובר"