עד כמה שאני יודעת, אני לא מטורפת: סך הכל בחורה צעירה בשבוע 32 להריונה הראשון, נשואה לגבר (הגברים) שמבוגר ממנה ב-25 שנה, לומדת מזה שנה שלישית משפטים וממשל ובעיקר סובלת מצרבות קשות ביותר שלא הייתי מאחלת בימים אלו גם לראש החמאס.
החלק המעודד, אגב, בעניין הצרבות שלי, הוא שאומרים שזה סימן שלילד שלי יהיה שיער, דבר מאוד מרגש ולא ברור מאליו במשפחת קלינשטיין.
זינקתי מהמיטה, רמי החוויר
הריון הוא דבר מקסים בעייני, תקופה מלאה בכל כך הרבה שינויים, תובנות, פחדים. תחושת תהייה של מה יהיה ואיך זה יהיה, ככה שהדמיון פשוט עובד שעות נוספות ומד הרגש מגיע לרף העליון שלו. עכשיו, אני כבר בשלב הזה שנמאס לי קצת ובא לי כבר להיות אמא, אבל עד אז, עד שאגיע לרגע המיוחל החלטתי לחלוק אתכן את הרגעים המיוחדים הללו, את מלאי הרגשות שאני חווה ביום יום ולכתוב יומן הריון שאתן תהיו חלק בלתי נפרד ממנו, ועל כך אני שמחה מאוד.
אז כאמור אני בשבוע 32 ובאמתחתי אני נושאת בן זכר (חמסה, חמסה, חמסה). עצרו הכל, כי בדיוק כשכתבתי את מילות האמונה התפלה האלה נשמעה אזעקה בתל אביב. בתור חיפאית לשעבר, שעברה מלחמה רק לפני 6 שנים, הבנתי מיד במה מדובר וזינקתי מהמיטה בקפיצה ענקית (לא פשוט במצבי). גבר הגברים שלי נכנס מיד לחדר, בפנים לבנות מתמיד, ויחד ירדנו למקלט של הבניין, עם כל השכנים המקסימים (באמת בניין מיוחד במינו).
בתור אדם די היסטרי, ויש שיגידו מאוד היסטרי (על כדורי הרגעה בטיסות, פחד ממעליות, לא יכולה לסבול שמישהו אחר נוהג חוץ ממני ואם זה קורה לא כיף להיות הנהג, אם מישהו לא עונה לי אני ישר חושבת שקרה לו משהו, להמשיך?) ציפיתי להיסטריה רבתי.
התמהיל הזה של אזעקה, מלחמה ומהדורות חדשות בלתי פוסקות, יכול להלחיץ כל אדם שפוי, קל וחומר הריונית היסטרית והורמונאלית. ברגע שנכנסנו למקלט כולם דאגו להריונית שתשב על כיסא, ושחס וחלילה לא תדאג. אבל במקום קרייסס היסטרי, פתאום פרצתי בצחוק אדיר ומתגלגל. כולם הביטו בי בתדהמה ופרצו בצחוק אחריי.
הייתי מאושרת שהצלחתי להביא תחושה טובה כזו, עם אנרגיות טובות למקלט המבועת, והאזעקה שהתחילה כאירוע מבהיל הפכה למפגש שכנים נחמד ביותר. כשנגמר הבלאגן וכולם עלו הביתה, אני התעקשתי לעלות 5 קומות ברגל, כי בכל זאת: הריונית או לא, אין שום סיכוי שאני אעלה במעלית שעלולה להיתקע.
התפוצצה לי הבועה
נכנסתי הביתה וניסיתי לעבד את החוויה המוזרה הזו: אני אלכס אילן קלינשטיין, למרות הפחד הנוראי שאפף אותי, במיוחד בזמן אזעקות, ולמרות שאני אחת הבחורות הכי היסטריות בעולם (הנה, לאט לאט אני נפתחת ומודה באמת) צחקתי בקול רם, ודאגתי לכל האחרים - לגבר (הגברים) שלי, לכלבלב הקטן והלבן שרעד לידי אבל בעיקר ללוזו שלי הקטן (שם החיבה של התינוק המיועד בע"ה).
האזעקה הזו "זרקה" אותי למקום אחר ופוצצה לי את בועת ה"עצמי" שלי: פתאום הפסקתי להתעסק בצרבות והורמונים, ורציתי רק להגן על התינוק שלי. לראשונה, בתחושה הפכתי מהריונית לאמא. היום לוזו עדיין בתוך גופי ותחת הגנתי המלאה, אבל מה יהיה עוד חודש וחצי כשהוא ייצא לעולם המפחיד והמסוכן הזה? עולם שבו עד האגע הזה ממש הרשיתי לעצמי לפחד ולהיות היסטרית?
לא תכננתי לכתוב את בלוג ההריון הראשון שלי על זה שאני היסטרית (אוקיי, אני ההגדרה למושג היסטריה). רציתי לספר על התנועות של העובר הקטן בבטן שלי, על ההתרגשות, הפרפרים, אבל בניגוד לכל מה שאומרים לנו, וכמה שלא מפסיקים ולייעץ לנו ולהכריח אותנו ולדאוג לנו, לרגע הזה אף אחד לא ציפה.
אף אחד לא הכין אותי לרגע הזה, בו חוויתי בעיקר עם עצמי, את התחושה החזקה הזו: תחושה אימהית ברורה ואמיתית יותר מהכל. האמת? זה היה די כיף. אז אולי דווקא נחמד להיות הריונית בזמן המלחמה - כי באמת ששום דבר לא דומה לזה.
>> "בעלי גויס בצו 8 ואני נשארתי לבד עם תינוקת"