בכלל, כשאני חושבת על זה, נראה לי קצת תמוה (ואפילו מרגיז) שהפעמים היחידות שנשים מצטלמות לאלבומים יפים זה כשהן חוגגות בת מצווה, מתחתנות או נכנסות להריון. במילים אחרות: הפכת לאישה? קחי תמונה. הפכת לאשת איש? קחי תמונה? מימשת את ייעודך הביולוגי כאישה? תחזיקי רגע מסביב לפופיק וקחי מלא מלא תמונות. למה אין מנהג לערוך אלבומים כאלה באירועים משמעותיים אחרים בחיים? בסיום התואר נניח, כשאנחנו לבושות בצבעי פסטל ומחבקות את הדיפלומה. ומה עם איזה אלבום "יזמתי שיחת שכר ואשכרה יצא לי מזה משהו" שיצולם על רקע השקיעה? או אלבום בסגנון "ברוכה הבאה לגיל המעבר"?
אבל גם אם אנקה את כל הממבו-ג'מבו המתפלסף הזה, אני עדיין נשארת בלי חיבה יתרה לאלבומים האלה, פשוט כי התמונות סטריליות מדי לטעמי. הבטן תמיד נראית מושלמת, אין בה פסים חומים או סימני מתיחה וגם לא רואים את פלומת השיער הקווזאקית שצמחה לה משום מקום. אני לא באמת נראית כך, וגם הגוף שלי לא. האסתטיקה הזאת היא משהו שקשה לי להתחבר אליו, במיוחד כשיש כל כך הרבה דברים מגעילים שצצים במהלך תשעת החודשים הללו (או לכל הפחות: לא פוטגניים בעליל). אני לא שופטת ולא מנסה לפגוע בפרסנתן של צלמות ההריון. שכל אחת תעשה מה שמתחשק לה על איזה רקע שזמין בסטודיו. אבל אני בהחלט מסתפקת בתמונות היומיות שאני מצלמת עם הסמארטפון מול המראה.
המראה החדש שלי מסקרן אותי, במיוחד בחודש תשיעי: כל אותם כלי הדם שמשרטטים מפות על העור המתוח מהפנטים אותי. השדים שלי ששינו צורה וצבע מפחידים אותי וגורמים לי לתהות: האם אי פעם הם יחזרו להיות מה שהיו? האם כל השיער הזה ינשור? אני רוצה לזכור את התקופה הזאת כמו שהיא - לא סרט של דיסני שבו אני הופכת לנסיכה ושרה עם הדרורים, אלא יותר כמו סרט מדע בדיוני, חצי חייזרי. גדל בתוכי יצור, שאני מאוד מקווה שהוא בן אדם, שניזון מאיבר שאני ייצרתי ושקודם לא היה שם (השליה), וקשת הרגשות שלי צבעונית ורחבה. יש שם ציפייה אבל גם הדחקה, סקרנות לצד פחד והרבה הרבה לא נודע, שפשוט לא יכול לעבור בתמונה מבויימת.