את הערב פתחנו עם דלי של פופקורן וקולה בקולנוע, משהו שמאוד אהבנו כשעוד היינו רק שניים. הצלחתי ליהנות ממאט דיימון במאדים מבלי לדאוג שאולי קינן בוכה ושההורים שלי לא מצליחים להרגיעו. למעשה חוץ מרגע אחד שבו נתקפתי רצון עז לחבק אותו - הייתי קול לגמרי. אבל כשנכנסנו לפאב והזמנתי את אותה בירה נכספת, השתלטה עלי איזו אי נוחות לא ברורה. הרגשתי שאני מנסה להרשים מצלמה בלתי נראית: אני האמא התל אביבית המגניבה הזאת, שלמרות שהיא ילדה לפני לא מזמן, היא כבר חזרה לגזרה, והנה היא יוצאת ומעשנת והיי, יש לה אפילו קעקוע של לב על היד. מטורף!
המטרה ההורית הבסיסית של לדאוג לילד שלך מיישרת את האימהות בקו אחד. היא הופכת את כולנו לחיילות במסדר הקלישאה. לא משנה מי את או מאיזה אתר את מזמינה את הבגדים שלך - בסופו של יום את מוצאת את עצמך מלחינה את המשפטים שיוצאים לך מהפה או מזדהה עם פוסטים ב"ממים של הורים". בחופשת הלידה יש לך מעט מאוד זמן לממש את עצמך כאדם עצמאי. מצד אחד היום שלך מלא במשימות משמימות שחוזרות על עצמן (האכלה, החלפה, כביסה וכולי), מצד שני הכל מאוד אינטנסיבי והזמן טס. האבות, שחוזרים לשגרת העבודה (ובמידה רבה לחיים עצמם), מחזיקים בפריבילגיה לטפח את האינדיבידואל שלהם, והאימהות לעומת זאת חייבות להרפות את האחיזה מהחיים הקודמים ולעבור לגני סחי הירוקה.
ריבונו של עולם, מה אני, לירון ויצמן?
וכך, כמעט כל מה שאמרתי לפני הלידה שלא אעשה בחיים, אני עושה בראש מורם רק כי זה מטיב עם הילד שלי: הבטחתי לעצמי שלעולם לא אעלה פוסטים בקבוצות של הורים בפייסבוק. מכרתי לעצמי שהדבר האחרון שאני צריכה זה שזרים שיפוטיים יתנו לי עצות - בינתיים כבר פרסמתי שניים ואני עוקבת ביסודיות אחר דיונים של אחרים; לפני הלידה חשבתי שגן העיר זה המקום הכי עצוב על הפלנטה, ושהוא מתחרה בעליבותו רק ב"קניון החדש" בכרמיאל - בינתיים הספקתי לשבת במעגל עם אמהות אחרות ולנופף במטפחת אדומה מול הפרצוף האדיש של קינן; לפני הלידה נשבעתי שכף רגלי לעולם לא תדרוך במחוז היאפים, "דיאדה" - והשבוע כבר נרשמתי לסדנת עיסוי תינוקות שם. והרשימה ארוכה ומתמשכת: אני יוצאת להליכות בטיילת עם עגלה, אומרת דברים כמו "נשמה קטנה של אמא", שרה שירים על קקי, נפגשת עם נשים בחופשת לידה כדי לדסקס על הנקה, מפסידה מקלחות, מסריחה מחלב אם ונרדמת בעשר בערב. ריבונו של עולם, מה אני, לירון ויצמן? רותם סלע? בקיצור, אני בכלל לא האמא המגניבה הזאת שחשבתי שאהיה.
המעבר הזה לסחי-טאון הפך אותי, וגם את יפתח, להרבה פחות מושכים בעיני החברים שלנו. החצופים האלה קובעים תכניות ואפילו לא שואלים אותנו מתוך נימוס אם בא לנו להצטרף (ואכן אין סיכוי שנצטרף). אני מבינה אותם, איזה רווק או אדם בלי ילדים שפוי בדעתו ירצה להעביר ערב עם זוג שעבר לגור בגן מאיר? מצד שני - עולם חדש של חברים נפתח בפנינו: הורים אחרים. זה נראה כאילו הם רק חיכו שנצטרף לכת שלהם. אנשים שלא דיברנו איתם חודשים - אולי אפילו שנים - מזמינים אותנו לצהריים או קופצים לבקר. עבורם, אנחנו אטרקציה. יש לנו המון שאלות של מתחילים, אנקדוטות קטנות שהם יכולים להבין ונאיביות מקסימה של חוסר ניסיון. אנחנו נפגשים איתם בשבת וחוגגים יחד את החיים הפרבריים שלנו: הנשים מתקשקשות עם הנשים, הגברים נוהמים מעל הנקניקיות שעל הגריל וזה כיף קיבינימט, אני לא אשקר. זה באמת כיף. רק אל תציעו לי לבוא אתכם לג'ימבורי. אין שום סיכוי שכף רגלי תדרוך במקום שכזה. (כלומר עד שהיא תדרוך שם. עוד קצת פחות משנה).