השבוע למדתי כלל הורי חדש: אם זה הילד הראשון שלך - בן זוגך יתלווה אלייך לכל הבדיקות, אם מדובר בילד שני (ומעלה) - בן הזוג לא יידע אפילו איפה לכל הרוחות נמצאת תחנת טיפת חלב. מאחר שקינן הוא הראשון שלנו, שנינו התייצבנו איתו אתמול באיכלוב לטובת בדיקת אולטרסאונד בעמוד השדרה (לעמוד השדרה שלום). הגענו יחד ולגמרי לא מוכנים: איחרנו, הבאנו את ההפניה הלא נכונה ושכחנו להוציא טופס 17.
האווירה הייתה לחוצה, גבר עם זקן צרפתי צעק על הפקידה שהוא מחכה כבר ארבעים דקות, והייתי בטוחה שאת העצבים שהוא מוציא עליה - היא בקרוב תוציא עליי. זה דווקא לא קרה. היא דווקא הפגינה אדיבות מפתיעה והסבירה לי מה לעשות כדי לעבור בכל זאת את הבדיקה.
בזמן שחיכינו לתורנו, במסדרון צר יחסית ועמוס עגלות, החיים חלפו לנגד עינינו, מילולית: אחת לכמה דקות עבר סניטר שדחף מיטת אשפוז ועליה אנשים מבוגרים מאוד. טוב, זה ניסוח עדין, כי על המיטה שכבו אנשים זקנים, מאוד זקנים, בהכרה חלקית או בהכרה עגומה. לפעמים כמה קרובי משפחה ליוו אותם לבדיקה, לפעמים היו לבדם. פעם היה זה גבר חיוור וגבוה, פעם אחרת אישה שפיה פעור ועיניה פקוחות, מגולגלות בקיפאון כלפי מעלה. בכל פעם שמיטה כזאת התגלגלה לידינו, ההורים הטריים משכו את העגלות אליהם כדי לפנות מקום במעבר. מפאת הנימוס או אולי בגלל הפחד להישיר מבט אל אנשים זקנים מאוד.
אני לא פחדתי להביט בהם כי אין להם או למצב שלהם שום קשר אליי. לי, אחרי הכול, יש כוונה ברורה למות בריאה. מה שכן, זה גרם לי לחשוב על מה שקינן מעולל לתפיסת הזמן שלי. לפניו, ידעתי שהזמן רץ - אבל לא באמת הפנמתי את זה. עכשיו כשהוא כאן, ואני חושבת על עתידו, אני מרגישה איך הפורטרט שלי מזדקן. אני מצטלמת אתו ומדמיינת איך בעוד 15 שנה הוא מעלה את התמונה לפייסבוק וכותב משהו בסגנון "אמא שלי - הצעירה והיפה". אני רוקדת איתו בסלון לצלילי "אדון שוקו", ומדמיינת שהוא מספר לאיזו בחורה איך פעם, כשהוא היה קטן, אמא שלו השמיעה לו מלא אריק איינשטיין ביוטיוב. לפעמים אני גם מדמיינת אותו מבוגר ממש, מסיים לכתוב עוד רב מכר וחושב לרגע עליי, מתעצב שלא נותרו לי עוד הרבה שנים, ותוהה: האם הילדים יזכרו אותה? ועם כל זאת, מעולם, אבל מעולם לא העזתי לדמיין אותו שוכב על מיטת בית חולים במסדרון כמו זה.
הדקות עוברות ומצבו של התור קשה אך יציב. יפתח מצונן ויש לו המון עבודה, אז אני משחררת אותו. את המקום שבו ישב תופסת אמא צעירה עם כיסוי ראש. "זה הפרוג או הקמיליון?" היא מצביעה על העגלה. "פרוג, יש לנו את אותו הדגם", אני עונה לה.
"אני רואה שגם לך השתחררו הגומיות שמחזיקות של הגגון", היא מחזירה לי וממשיכה, "זה מאוד מעצבן, אני רוצה להחליף את כולו"; "הגומיות לא להיט, אבל זה כבר ילד שלישי בעגלה הזאת", אני מסבירה לה. "כן גם אצלי. הראשון היה לפני שמונה שנים".
זה ברור שהיא קיבלה את הרושם שקינן הוא השלישי שלי אבל למעשה השניים הקודמים ששכבו בעגלה הזאת היו הילדים למשפחת מאירי, מהם קיבלנו את העגלה, ולא ילדים אחרים לבית לא קיירס-חוצב.
כדור השקר מתחיל להתגלגל
וכאן קורה משהו מוזר, אני יכולה לתקן אותה אבל במקום זאת משתתקת, מרגישה איך עוד רגע השקר יקפוץ לי מהשפתיים ויתחיל לרוץ. "נו, איך שהזמן טס", אני אומרת ויוצאת למקצה ראשון.
קינן מתחיל קצת לבכות ואני מבינה שאני חייבת להמשיך את ההצגה. אני מרימה אותו בתנועה של אם מנוסה, שסומכת על ידיה שכבר הרימו שני תינוקות אלפי פעמים. זו תנועה בטוחה בעצמה אבל מרושלת, כאילו הילד הוא בובה כבדה. אני מנענעת עם יד אחת, ובשנייה מתעסקת בסמארטפון. ברור הרי שרק אימהות חדשות מרימות תינוקות עם שתי הידיים ואני - אין לי ברירה – אני צריכה לוודא שנועה אכלה ושיפתח אסף את דניאל מהג'ודו. היא מונה עוד כמה יתרונות וחסרונות של העגלה, ואני מחזירה פינג לפונג. "טוב, עוד מעט הם יגדלו ובכלל לא יצטרכו את העגלה"; "מה פתאום, היא הופכת לטיולון. כל ילד משתמש בה לפחות שנה וחצי, מה אצלך זה לא ככה?"; "בטח שככה" (למה אני לא סותמת?); "חוץ מזה, זה חתיכת סיפור לקפל אותה לבגאז'" (אה,עכשיו גם יש לי רכב? מי אני?).
הסניטר חוזר מהצד השני, עם אותה מיטת בית חולים ואותו איש זקן. אנחנו מזיזות את ה"פרוג" מהדרך ומסתתרות תחת גגוני העגלות. רבע שעה לאחר מכן, כשדלתות בית החולים נסגרות מאחורי, אני סוגרת דיל עם קינן - אתה תהיה ילד בריא וחזק, ואני לא אקח אותך לבדיקות מיותרות. מסדרונות טורקיז עושים את אמא קצת משוגעת.