לא להאמין, אבל ברגעים אלו ממש כשהיא מחייכת אליי מתוך שינה, רגועה ושלווה לאחר הנקה, אני קולטת שהבת שלי, אלה, כבר בת 3 חודשים. כשהייתי בהריון, הייתי משוכנעת שכשאלד, בטוח אקח חופשת לידה מלאה כדי להיות איתה, עם הבת שלי. אבל אתם יודעים איך זה, תוכניות לחוד ומעשים לחוד. בשבועות הראשונים באמת הייתי עם אלה יום ולילה אבל די מהר הבנתי שאני חייבת במקביל לקצר את חופשת הלידה ולחזור לריקוד. זה לא רק הגוף שדרש את זה, גם הנפש שלי. הרגשתי שבחזרה שלי לשגרה, אוכל להתחבר לאמהות אפילו עוד יותר, ולהעניק לאלה אהבת אם ענקית.
היום כשאני כבר אמא (מאושרת ומאוהבת!), המחשבה על כך שלא אראה את אלה במשך קרוב לשלושה שבועות לא פשוטה לי בכלל, אבל אני מבינה שעל הזדמנות כזאת אני לא מוכנה לוותר. עוד לפני שהפכנו להורים, בעלי היקר ואני החלטנו בינינו שאלה תצטרף לחיים שלנו ולא אנחנו לשלה, וכך היה. כששיתפתי אותו שאני הולכת על זה וטסה ליפן, הוא חשש שאני אימפולסיבית מדי. הוא פחד שהחזרה המהירה לא תפגע בי במובן הפיזי או תפגע בקשר שלי עם אלה, אבל בסוף הוא כמובן הסכים. רק ביקש שאתחיל במתינות ולא אסתער במלוא העוצמה כמו שאני רגילה.
אז הנה זה קורה. כשאלה תהיה בת חמישה חודשים, אני טסה. בחרתי לוותר על דמי הלידה, אבל לא ויתרתי על החופש שלי, על האושר האמיתי, על מי שאני באמת: מורן, שרוקדת וחיה על הבמה וגם מורן, אמא ואשה שעובדת ושהסיפוק העצמי שלה חשוב לה לא יותר מילדתה, וגם לא פחות. זו הבחירה שלי. אני יודעת על אמהות רבות במצבי שמתלבטות ונסערות לגבי מה יגידו, יחשבו ויאמרו. אני מציעה לכן לשים את כל השיקולים של הסביבה לגמרי בצד ותזכרו שכל אחד והדרך שלו להגיע לאושר. אני באמת מאמינה שגם ילד יחוש בכך שאמא שלו לא מאושרת. ברגע שאמא מאושרת, הדברים זורמים בצורה חלקה, אני מבטיחה לכן זאת מתוך ניסיון, גם אם קצר.
* מורן רון היא רקדנית בלהקת הפלמנקו הישראלית, המשתתפת במופע חדש בשם KIMICA לצד הרקדן אדריאן סנטנה.