"אני לא יודעת איך אני הולכת לעבור את הפסח הזה" היא אמרה לי בדמעות.
זאת הייתה החברה הרווקה השלישית שבכתה לי השבוע מחמת חרדת-חג קשה. השתדלתי לעודד אותה והיגגתי את כל הקלישאות הקיימות, כשאפילו השתמשתי מילים נלוזות כגון "חיוביות", "אופימיות", "את חזקה", "בסוף זה יקרה", בלה, בלה, בלה.
את השיחה סיימנו עם חיוך אבל לצערי היא החזירה אותי ארבע שנים אחורה, לאותו פסח הרווקות האחרון שלי, או כפי שאני קוראת לו "הפסח-הארור-בעולם-יו-איך-אני-שונאת-את-החג-הזה-מאז".
פסח, 2013
בגדול, הפסח ההוא התחיל טוב. זאת אומרת, במושגים של העולם שהיה לי אז. ערב לפני החג קבעתי דייט עם בחור שפנה אלי ולמרבה ההפתעה בשלב התמונות-צ'יטוט-שיחת טלפון התגלה כבחור נורמלי מן השורה. מצב רוחי היה טוב במיוחד כי חשתי בת מזל על כך שזכיתי לתאם דייט עם בחור שבאמתחתו דופק פועם ובנוסף, הוא גם עושה רושם של... שגרתי ונחמד! מדהים ממש.
טעות.
ביום למחרת, לליל הסדר עצמו הגעתי עם מצב רוח ברצפה, הנג אובר מהגיהנום ואפס מוטיבציה לשהות בקרב בני משפחה. בדרך כלל, אני מאוד אוהבת את החגים ואת הבילוי עם המשפחה המורחבת שלי אבל באותה שנה זה הרגיש לי כבד, מעיק וגדול עליי ועל לבי העייף מאכזבות ובחורים הזויים. הדיכדוך שאפף אותי לא באמת היה בגלל אותו בחור, אלא בגלל עייפות החומר ורצף של חוסר מזל. בגדול, העדפתי להתנדב במכרה פחם בצ'ילה למשך החג מאשר להיות ברגע הזה מסביב לשולחן החג.
לא טעיתי.
זה התחיל בכך שברגע שנכנסתי שמתי לב לעובדה שכולם, אבל כו-לם, הגיעו בזוג לארוחה. הרגשתי שכולם מביטים בי במבטים מלוכסנים ומודדים אותי בהתאם להתקדמות הלא קיימת שלי בסולם "הקמת התא המשפחתי". זה המשיך בזה שחצי ערב עשיתי חישובים למי מבני דודיי יש ילדים וכמה, ובני כמה יהיו הילדים הדמיוניים והעתידיים שלי לעומתם. אחרי שהגעתי למסקנה ה"מרגיעה" שהילדים הדמיוניים שלי יהיו ילדים עריריים נטולי חברת בני דודים בגילם, פניתי לענות לשלל השאלות מלבבות החושים ש-729 הדודות שלי הפנו לעברי. "נו, אז מה קורה אצלך?" (בא לי למות, תודה ששאלת), "יש חדש?" (כן, אני כבר לא נעולה על חיתוך ורידים, אני מתחילה להיות פתוחה גם לקפיצה ממטוס ללא מצנח), "אבל את יוצאת? מכירה? הוא לא ידפוק בדלת, את יודעת…" (אלוהים, בבקשה, קח אותי עכשיו). את יתרת הערב המשכתי להעביר כעכבר מעבדה מסומם המתרוצץ על הגבול הדק שבין נימוסים ומגננה.
בעודי יושבת בשולחן ומנסה להסתיר מהסביבה את רצוני המתפרץ להסביר שאין לי צורך באכילת מרור כי וואלה, אכלתי מספיק קש השנה, הבנתי שיש שם למה שאני מרגישה וקוראים לזה: "'סאמק, איך כולם התקדמו בחיים המסריחים האלה ורק אני לא". ואז גם אכלתי קינוח נוסף. אם כבר לבד אז שיהיה בתנועה, לעבר עוגת המצה.
פסח, 2017
במהלך כל אותן שנות רווקות ארוכות שהעברתי בגפי מסביב לשולחנות חג, הרי יכולתי גם אני להגיע עם בן זוג לארוחות המשפחתיות. זה לא שחסרו לי הזדמנויות, מחזרים או בני זוג. אבל תמיד היה לי ברור שכשאגיע אל המשפחה שלי, לסיטואציה כזאת, זה יקרה עם מישהו באמת מיוחד. עם ה-מישהו אם תרצו. העדפתי לחכות, להמשיך להגיע לבד אבל בידיעה הפנימית שיום אחד אגיע עם המיועד. וזה קרה. וכשזה קרה, בתחילת הקשר שלי עם בעלי, זה היה מרגש ובעל משמעות, עבורי. מיותר לציין שגם 729 הדודות שלי, לא נותרו אדישות וכל אותו הערב היו צהלולים בלבן, קולולו בראשן ולא מעט שאלות והערות שהופנו אלינו, באופן די מובן.
אולם הזיכרון הזה של פסח ברווקות, גרם לי לתהות שלל מחשבות קיומיות. איך ארגיש בפסח הזה, כשאני בסטטוס של נשואה פלוס? האם זה באמת ירגיש אחרת? האם ההבדל באמת קיים, או שהוא כיכב בעיקר בראש שלי כתוצאה מהתהליכים הפנימיים שעברתי אז כרווקה? האם אשמע הערות מציקות, הפעם מותאמות נישואין, כגון: "קדימה, תקתקו עיניינים, תעשו ילד אחרי ילד! הביציות שלך נובלות! אין לכם זמן!"? האם דודה טובה תכין את הדגים המפורסמים שלה? מי עומד לשיר השנה את "מה נשתנה?, והחשוב מכל – האם בעצם ראוי לקרוא לעוגה העשויה ממצות - עוגה?!
על כל השאלות הרות הגורל הללו אין לי באמת תשובה עדיין. דבר אחד אני יודעת. דברים משתנים, מצבים מתהפכים, הרע והכאב שמרגישים היום, יכולים להפוך במהרה לשמחה ושלווה. אז חברות שלי, תנשמו עוד קצת. עד פסח הבא הכל יכול להשתנות, בדקה. חג שמח.
לעוד הגיגי הריון, טיפים והמלצות: כנסו לאתר של דבורי ויינר Beerburim