כשסיפרתי לסבתא שלי שאני בהריון עם תאומות היא בירכה אותי . "בשעה טובה ושתסיימי בידיים מלאות". הברכה שלה נשמעה לי באותו רגע ארכאית, תנכי"ת כמעט. גיחכתי לעצמי. תמימות של הריון ראשון. חמישה חודשים לאחר מכן נזכרתי בברכה שלה והתפללתי שהיא תתגשם.

לידה מוקדמת היא דבר שלא תמיד נמצא במודעות של אישה בהריון. הריון זה כזה דבר מופלא, אף אחד לא רוצה לחשוב על ללדת לפני הזמן, אני בכלל הדחקתי את האפשרות. אז כשכאב לי הגב יום שלם כשהייתי בשבוע 24, הנחתי שפשוט התאמצתי יותר מדי. לא ידעתי שאלה צירים.

כשהגעתי לבית החולים הגעתי כבר במחיקה מלאה ופתיחה של שתי אצבעות. 24 שעות לאחר מכן הן היו בחוץ - שתי עובריות במשקל הזוי ומפחיד של 720 ו-650 גרם, אפגר 2, דימום במוח, חור בלב, מונשמות ושאר סיבוכים האופייניים לתינוקות שהיו צריכים להתבשל עוד 4 חודשים ברחם.

בבוקר שאחרי, אסף ואני ישבנו על המיטה במחלקה, הסתכלנו זה על זו והבנו שזו המציאות שלנו. לא רצינו אותה, לא בחרנו בה. למען האמת, אם היינו מספיקים אולי היינו בוחרים בהפסקת הריון. אבל המציאות הזו בחרה אותנו. ועכשיו, כשהן בחוץ, אנחנו נאמין בהן ונחבק אותן כל הדרך עד שיצאו הביתה. היינו ריאליסטים, ידענו שהסיכויים נגדנו. אבל בסטטיסטיקה, כמו בסטטיסטיקה, אתה לא יכול לדעת אם תיפול על ה-95 אחוזים שלא שרדו או נולדו פגועים, או שמא בחמישה אחוזים שיוצאים מזה בשלום. 

קרן איתן (צילום: צילום ביתי)
"הלידה המוקדמת של הבנות הייתה מתנה עבורנו"|צילום: צילום ביתי

החלטנו שאם הן יוצאות מכאן, אנחנו עושים קעקוע עם השמות שלהן

בחרנו לבנות שמות עוד מהרחם אבל עכשיו פחדנו להגיד אותן בקול. הן היו חייזריות קטנות מלאות במחטים וצינורות, וחששנו שאם נקרא להן בשם ניקשר אליהן והפרידה מהן תהיה קשה יותר. אז במשך השבועיים הראשונים הן היו רק "גדלי" ו"קטני".

בסופו של דבר שהינו בפגייה 11 שבועות. 11 שבועות של ללכת הביתה בידיים ריקות. 11 שבועות של להתעורר בבוקר עם חזה מפוצץ חלב ללא דורש, 11 שבועות של שש שאיבות חלב ביום, שאותו הן קיבלו דרך הזונדה. זו הייתה חתיכת רכבת הרים משוגעת. יום אחד הגענו בבוקר וגילינו עליה במשקל או נשימה שמשתפרת ולמחרת הגענו וגילינו זיהום בדם, ירידה במשקל, וחזרה להנשמה. קצת התנתקנו מהחברים והמשפחה שלא לגמרי יכלו להבין מה עובר עלינו.

קרן איתן (צילום: צילום ביתי)
"מגע של עור לעור שעשה פלאים"|צילום: צילום ביתי

באחד הימים פגשנו בכניסה לפגייה (שהיא גם הכניסה לתינוקייה) זוג חברים שנולדה להם בת. "מזל טוב!", הם בירכו אותנו בחזרה. "אתם עושים בריתה?". אסף ואני הבטנו אחד על השני במבוכה. לא הרגשנו בני מזל באותו הזמן וממש לא התכוונו לעשות בריתה. לא ידענו בכלל אם יהיה למי לעשות בריתה.

הורה בפגייה הוא הורה שלא יודע איך יראה שבוע הבא, או אפילו מחר.  הורה בפגייה הוא הורה שכל חייו נמצאים בין ארבע קירות מוארים בפלורסנט, עם חלוקים סטריליים וריח ספטול בלי שהוא יודע מתי התקופה הזו תיגמר. בחוויה האישית שלי, גיליתי שאמא בטיפול נמרץ פגייה היא אמא חסרת אונים, אישה שלפני רגע ילדה, וכל היצרים האימהיים שלה משתוללים והיא לא יכולה לעשות כמעט דבר למען הילד שלה חוץ מאולי לשאוב חלב. אמא בפגייה היא אמא שלא יכולה לראות אישה בהריון בלי להרגיש כמו כישלון. אמא בפגייה היא אמא על תנאי. 

קרן איתן (צילום: צילום ביתי)
"שתי עובריות במשקל הזוי ומפחיד של 720 ו-650 גרם"|צילום: צילום ביתי
 

השבועות חלפו והפגייה הפכה לבית. המצב של הבנות החל להתייצב וכשבועיים לאחר הלידה, כבר אזרנו אומץ לרשום אותן במשרד הפנים – "גדלי" נעשתה ארבל, "קטני" הייתה ירדן. התחלנו לעשות קנגורו - להניח את הבנות עלינו כשהחזה שלנו חשוף במגע של "עור לעור", דבר שהוכח כעוזר לשיפור מצבן. אחרי שישה שבועות יצאנו מטיפול נמרץ לפגייה, שלושה שבועות נוספים והן יצאו מהאינקובטור לעריסה, התחילו לאכול מבקבוק, ובשבוע 36, כשהן בנות כמעט שלושה חודשים, הבאנו אותן הביתה.  אז הכול התחיל.

המסע של הורה לפג לא נגמר כשמגיעים הביתה. את השלכות הפגות ניתן לגלות רק כאשר הילד גדל ומתפתח, או לא מתפתח ואז יודעים שיש בעיה. כל ציון דרך הוא אנחת רווחה גדולה והתחלנו לסמן "וי": מיקוד מבט – יש, הרמת ראש – יש, הושטת יד לחפץ – יש, ישיבה – יש, זחילה – יש, דיבור – יש, הליכה - יש. 

קרן איתן (צילום: צילום ביתי)
"המסע של הורה לפג לא נגמר כשמגיעים הביתה"|צילום: צילום ביתי

הבנות שלנו הן נס גלוי

רק בגיל שנתיים שוחררנו מעקב פגים. הבנות שלנו הן נס גלוי.

היום כשאני מסתכלת לאחור אני יכולה להגיד שהלידה המוקדמת של הבנות הייתה מתנה עבורנו. קצת מצחיק לומר מתנה על חוויה כל כך נוראית, אבל אני מרשה לעצמי כיוון שיצאנו ממנה בשלום. זו תקופה שעיצבה את המשפחה שלנו, ואני יודעת בוודאות שלא היינו אותו הדבר בלעדיה. הזוגיות שלי ושל אסף התחזקה בטירוף והפכה אותנו לצוות מנצח. הקשיים שחיכו לנו בגידול תאומות תמיד היו בצל העובדה הבלתי נשכחת – העובדה שהן בכלל כאן אתנו זו מתנה. כשנזכרים בזה, כל הקשיים מתגמדים. אנחנו מסתכלים על הבנות שלנו בהערצה. הן לא יודעות את זה אבל הן גיבורות. הן עשו את הבלתי יאומן, הזכירו לנו עד כמה שבריריים החיים, ועד כמה קרובים היינו להיות משפחה אחרת לגמרי ממה שאנחנו היום. ובכל פעם שאני מסתכלת על היד שלי או על הרגל של אסף, הקעקוע עם שמות הבנות שלנו מזכירים לנו את העובדה הזו. 

קרן איתן (צילום: צילום ביתי)
הקעקוע של שמות הבנות|צילום: צילום ביתי

חודש נובמבר חל יום המודעות העולמי לפגים. 1 מכל 10 תינוקות נולד פג. אם למישהו שאתה מכיר נולד פג, הנה כמה טיפים איך לעזור לו לעבור את התקופה הזו:

אל תשאלו יותר מדי שאלות. אנחנו כל היום בתוך הצפצופים והמוניטורים, כשאנחנו יוצאים מהפגייה אנחנו רוצים בעיקר שקט.

אל תספרו לנו שארקדי דוכין נולד פג, ומשה רבינו, והבת של הגננת שלך. זה לא עוזר לנו.

הלב שלנו בפגייה כלומר שאין לנו פנאי לשום דבר אחר. העזרה הכי גדולה שתוכלו לתת זה לדאוג לכל מה שמסביב - להביא לנו אוכל בקופסאות שיהיה בבית או שניקח איתנו לפגייה, לשלוח מנקה לבית, לעזור עם הילדים הגדולים שבבית אם יש.

אל תשאלו אותנו מה יהיו ההשלכות של הלידה המוקדמת. אנחנו עדין לא יודעים וזה מפחיד אותנו לאללה.

ווטסאפו. בפגייה אי אפשר לדבר בטלפון.

חכו עם המתנות ללידה להגעה הביתה. אם אתם ממש רוצים לקנות מתנה - לכו על כרטיס נטען לקפיטריה או רשת הקפה שיש בבית החולים, הורי פגייה מבזבזים מלא כסף על אוכל וקפה בתקופה הזו.

* קרן איתן היא ממקימי האתר והקהילה  2WINS-מזל תאומים - כל מה שהורים לתאומים צריכים. לעמוד הפייסבוק