פנים. משרד בקופת חולים. יום. אישה (40) מתיישבת מול פקידה (50), בידיה ערימת מסמכים, היא מנסה בכח להסתיר את שמתחולל בנפשה באותו הרגע. אישה: "בוקר טוב, אני אה... עברתי עכשיו הפסקת היריון, שבוע 27, כלומר לידה שקטה, ויש לי כמה עניינים לסדר". הפקידה מהנהנת בנימוס, לוקחת מהאישה את הדפים, מתבוננת בהם ומתחילה לתקתק על המחשב.
אישה (נחנקת): "סליחה?".
פקידה (מרימה עיניה מהמסך): "את העובר, הוא היה כבר...או ש...?".
אישה: "מה?".
פקידה: "אתם הרגתם אותו או שהוא היה כבר מת?".
תוך כדי שהפקידה מדברת היא מבינה מה אמרה. היא חוזרת להסתכל על המחשב. אישה: "זאת היתה עוברית. וכן, עשינו הפסקת היריון, היה מום, אז עושים מין זריקה כזו". מבטה של הפקידה נודד מהמחשב למשהו הנמצא מאחורי גבה של האישה, היא מסובבת את הראש ורואה אישה עם תינוק שמנמן במנשא מנופפת לשלום לפקידה. פקידה (בחיוך גדול): "תסלחי לי רגע אני רק רוצה להגיד שלום".
נשמע כמו מערכון של החמישייה הקאמרית? אז זהו, שלא.
***
לפני חודשיים וחצי נאלצתי לעבור הפסקת היריון בשבוע ה-27, מה שאומר בפועל שעברתי "לידה שקטה", מונח שהתוודעתי אליו במקרה במהלך ההיריון וטוב שכך. "לידה שקטה" הוא שם המייצג לידה בה נולד עובר מת. זה יכול להיות בגלל שהוא מת באופן טבעי או בגלל החלטה להפסיק את ההיריון בשל מומים שהתגלו, דבר שהופך נפוץ יותר ויותר בשל הבדיקות הרבות הקיימות במהלך ההיריון. השימוש בשורש ש.ק.ט מסמל את החוסר בבכי התינוק בחדר הלידה אבל פרט לזה אין הרבה שקט בתהליך הקשה והארוך הזה. יש בכי וכאב נפשי ופיזי ובמקרה הפרטי שלי שהסתבך, גם סכנת חיים ממשית עבורי.
כמו בהטרדות מיניות, אני יכולה להבין למה אף אחד לא רוצה לדבר על הנושא אבל להתעלם ממנו לא יעלים אותו ואחד הדברים הכי קשים בתהליך השיקום הוא היחס של הסביבה. התגובות של אנשים כשהם רואים אותך בלי הבטן. כשלרדת לסופר המקומי נהיה פרויקט ולאסוף את הילדה מהגן הופך למבצע שדורש כדור הרגעה. אחד הדברים המשותפים לכל הנשים שעברו זאת, הוא הקושי לצאת מהבית אחרי המקרה. הפגישות עם הסביבה. לאנשים אין טקט, בעיקר כשמפתיעים אותם עם נושא כאוב.
הסצנה המתוארת למעלה התרחשה שבועיים אחרי שהשתחררתי מבית החולים. אני הייתי האישה ההיא. באותו רגע לא חשבתי שיש בה שום דבר משעשע, אבל גם לא כעסתי על הפקידה האומללה. היא ואני היינו קורבן של תרבות ההשתקה. היא - כיוון שלא קבלה מספיק מידע, ואני - כיוון שלא קיבלתי מספיק חמלה.
בזכות נשים אמיצות שעברו על בשרן את הסיטואציה הקשה הזו לפניי, כשאני נאלצתי להתמודד איתה כבר יכולתי למצוא לא מעט מידע וקבוצות תמיכה באינטרנט, ואפילו הסדרה רגולטורית סבירה בנושא. אני לא יודעת כיצד היתי מתמודדת לולא התמיכה הזו. הטור הזה נולד מפוסט שכתבתי בפייסבוק. החלטתי לכתוב אותו כיוון שיצא לי לשתף בפייסבוק שאני בהיריון ורציתי להקל על עצמי עם שאלות עתידיות, כמו למשל "כבר אפשר להגיד לך מזל טוב?" (לא- אבל אפשר בהחלט להגיד לי משתתפים בצערך).
במהלך כתיבתו ולאור התגובות שקיבלתי, הבנתי שהתפקיד שלי עבור הנשים הרבות שעוד ייאלצו לעבור זאת, הוא להציף את הנושא במודעות, כי לאבד עובר זה לאבד חיים שלמים, ולנשים שעוברות כזה דבר מגיע שינהגו בהן כפי שנוהגים בכל אדם אבל אחר. אפשר להשתתף בצער, אפשר לשאול "איך את מרגישה" ולפעמים אפשר פשוט לשתוק ולהעניק חיבוק.