בלילות רוחשים אתרי האימהות בכמיהה לחוכמת ההמונים. זו שואלת את החברות בקבוצה מה לעשות עם ילד משלשל, ההיא שואלת מה עושים עם חום שלא יורד. רובן כבר ביקרו אצל רופא או מתכננות ללכת אליו כבר מחר בבוקר, אבל הן מתייעצות בכל זאת. למה הן עושות את זה? למה הן צריכות עצה וירטואלית מאם אחרת שאינן מכירות? התשובה לשאלה הזאת מרובת פנים.
אנחנו לא רוצות להרגיש אימהות היסטריות. למדנו שחשוב להיות רגועה, לזרום, לתת לחיים את הזמן שלהם. אז יש לו קצת נזלת, לא נורא. אחרי כמה ריצות לרופאה שהסתכמו באינהלציה עם מי מלח שלוש פעמים ביום, אנחנו מאבחנות את הילדים שלנו בעצמנו. גם אני עשיתי את זה לפני כמה חודשים. ואז הוזעקתי לגן, רצתי לרופאה וגיליתי דלקת ריאות. אין צורך להסביר את גודל האשמה.
יולדות עם דולה, לומדות להניק מיועצת, מרדימות לפי "הלוחשת"
אנחנו מקבלות לעתים קרובות יחס מזלזל מהרופאים. לא תמיד הם אמפתיים לדאגה שלנו, וכשאנחנו מבקשות אישור על מחלת ילד, הם מחייכים מתחת לשפם. וכבר הכברנו מילים על המעסיקים שלא תמיד "מפרגנים" לאם עם ילד משלשל יומיים או שלושה בבית. וברוב המקרים מדובר באימהות, לא באבות. פעם חיינו בשבטים. חיינו ליד האימהות שלנו, שידעו לחבק את הקטנים שלנו ולראות את הברק בעיניים ולדעת ש"הם מבשלים משהו" עוד הרבה לפני שאנחנו, הטריות, בכלל חשדנו שמשהו לא בסדר. היום השבט הזה לא קיים. אנחנו אימהות צעירות ובודדות, שלא גרות ליד ההורים מאילוצים שונים, ואין לנו רשת ביטחון.
אנחנו אימהות שמתנהלות תחת מכבש עצום של לחצים, ואיבדנו את השבט, את הרשת האנושית התומכת. הקטנטנים שלנו הולכים לגנים מוקדם מאוד, וחווים קשיי הסתגלות. אנחנו רחוקות מהם שעות ארוכות, ומכירות אותם פחות ממה שהאימהות שלנו הכירו אותנו. אנחנו מנסות להסתדר בעצמנו, לעשות הכל על הצד הטוב יותר. הרי לא היינו מתייעצות אם לא היה לנו אכפת. ואנחנו טועות לחשוב שהרשת הווירטואלית יכולה להחליף את מגע יד האדם. זה קורה בתחומים רבים. זה קורה גם בגידול ילדים.
הבדידות העירונית הזו, אורח החיים האינטנסיבי וחוסר השוויון בגידול הילדים משפיעים על כל אספקט בחיים שלנו. גם על החיים עצמם. האסונות האלה שאנחנו חרדים מפניהם משחרים לפתחנו כל הזמן, ואנחנו נדרשים לנווט ביניהם כהורים, כמבוגרים האחראים. והמלאכה הזאת קשה. לבי עם האם שאיבדה ילד. זה יכול לקרות לכולנו.