הכרתי את ש' דרך חברים. אנחנו מאוד שונים כמעט בהכל. למעשה אנחנו סוג של שני קצוות. אבל דבר אחד שנינו רצינו מאוד: להיות הורים. תקופה קצרה אחרי החתונה כשעשיתי בדיקת הריון המקל הראה פס אחד, אבל המחזור לא הגיע, אז עשיתי בדיקת דם וכשהתקשרתי הקול בצד השני הודיע לי: את בהיריון.
הטרימסטר הראשון היה עבורי לא פשוט פיזית. הקאתי את נשמתי וירדתי 4 קילו. החברים שמסביבי לא הבינו איזה דיאטה אני עושה וטענו שמעולם לא נראיתי טוב יותר, אבל אני הרגשתי זוועה רוב הזמן והדבר היחידי שעזר לי היה ארטיק קרח בטעם לימון. כל היום.
מהטרימסטר השני, ככל שהבטן החלה לצאת ולהראות נוכחות, הפער ביני לבינו הלך והתעצם – על מה לא התווכחנו? על סוג עגלה, על סדינים, על צבע המיטה, על שיטות החינוך, על כל דבר בעצם. כשהתחלנו קורס הכנה ללידה הסתכלתי על הזוגות האחרים והבנתי שמשהו לא בסדר אצלנו, משהו שם פחות עובד, פחות ביחד. תמיד הזוגות האחרים נראים לי יותר מאוהבים, עם הומור אישי משלהם ועוד והם פשוט היו יותר מאתנו כמעט בהכל. הבעיה היא כמובן לא בזוגות האחרים, הבעיה היא כשלא טוב לך במקום שאת נמצאת - את מתחילה להסתכל החוצה ולהשוות ומתבאסת מהמקום שלך.
בחודש התשיעי התחושות נעשו ממש סותרות: מצד אחד ויכוחים על שליטה בנוגע לאיפה אלד, והאם אקח מלונית ומצד שני - התרגשות עצומה שעוד מעט הפלא הזה מגיע והיא כאן אתנו.
הכול אמור היה להיות ההיפך - מה עשיתי?
הרגשתי הכי לבד בעולם. איך אפשר להיות בתהליך הזה של היריון, רגע לפני שהופכים למשפחה, ולהרגיש כל כך בודדה? זה הרי אמור להיות כל כך ההיפך – ביחד, הרמוני, משפחתי, מקרב. אז זהו שממש לא. במקרה הזה, בכל אופן. אני זוכרת הליכות ארוכות בים עם עצמי, מנסה להירגע עם האוויר והמים ולהבין – מה עשיתי? ומה אם טעיתי בבחירה של בן הזוג? ואם טעיתי איך אני ממשיכה מכאן?
הימים הראשונים לאחר הלידה בבית חולים היו ימי אופוריה גדולה – לידה ראשונה, בת ראשונה, נכדה ראשונה. הקסם התפוגג לגמרי כשהגענו הביתה. מהיום הראשון התחילו ויכוחים על כל דבר כמעט: הנקה, מוצץ, שינה, התערבות חיצונית – מאבקים בלתי פוסקים על שליטה.
ואני רק רציתי שיחבקו אותי, שיגידו לי שאני אהיה בסדר, שיטפלו בי. רציתי להרגיש שייכת. רציתי להיות חלק מזוגיות, ממשפחתיות. לא הצלחתי, ממש לא. הרגשתי שייכת לתינוקת המדהימה שלי וזהו. תמצית הקיום שלי התנקזה בה ובטיפול בה. בכל תחום אחר הרגשתי שאני בסוג של מלחמה ורק רציתי לשרוד אותה איכשהוא.
הזוגיות החזיקה מעמד כמעט שלוש שנים עד שהחלטנו לסיים אותה. אמנם ההבנה שזה לא עובד הייתה משותפת, אבל תחושת הכישלון האדירה שלי כלפי עצמי ובעיקר כלפי הבת שלי הרגישה לי כולה שלי. הרי אני הבטחתי לה בשיר הערש, ששרתי לה מהיום שהיא נולדה "עולם חדש וטוב אני אתן לך.." . איפה השיר ואיפה המציאות שיצרתי לה? לקח לי המון זמן עד שחזרתי לשיר לה את השיר הזה בלי להיחנק מהדמעות של עצמי.
צריך המון אומץ לקום ולשנות. לקחת אחריות על מה שלא עובד, על טעות בבחירה ולהאמין שאפשר אחרת. היה לי מאוד קשה. למעשה השנה ההיא היא השנה הקשה בחיי. אבל היה לי חשוב להעביר מסר לבת שלי כאמא וכאשה – הכל הפיך. ניתן לתקן את הטעויות שעשינו וכן זה כואב ולא פשוט אבל אפשרי. אני מאמינה ויודעת שניתן לחיות אחרת וזה מה שרציתי ושאפתי להראות לה.
וזה מה שהיא רואה כיום.
אני יודעת שיש עוד אמהות שחוות משבר זוגי בזמן ההיריון ומיד לאחר הלידה, אני יודעת שיש נשים שחוות את הבדידות האיומה הזאת, את המחשבות השחורות, הבכי, הכאב, הלבד! אני יודעת שזה משהו שלא מדברים עליו או פחות מדברים עליו, כי מי רוצה לדבר על זה? מי מוכנה להודות בזה בקול רם בזמן אמת? אני יודעת שאני לא ואם כן אז רק לעצמי, בים ובשקט שגם אני לא אשמע.
עברו הרבה שנים מאז. לקח לי המון זמן להבין שמה שקרה לי לא קורה (וטוב שכך) לרוב הנשים. ההבנה שתינוק נולד לא מעיד בהכרח על משפחה מתפרקת היא הבנה שמשמחת אותי כל יום מחדש כשאני פוגשת בה. ואני פוגשת. היום אני מאמנת נשים ומנחת מעגלי אמהות לאחר לידה. נשבעתי והבטחתי לעצמי באותם ימים קשים שלי, שכשאהיה גדולה אני אעזור לנשים אחרות להרגיש יותר טוב עם עצמן במקום שהן נמצאות בו. וזה לא משנה מבחינתי, מה זה המקום הזה. לאמן נשים ולהביא אותן למקום המיטבי עבורן, זו זכות ושליחות מבחינתי. בדיוק כפי שאני חושבת ומרגישה לגבי ה– אמהות. רצתי להגיד לך, כן לך, שחווה קושי עכשיו, שמרגישה לבד, שרק רוצה לקבל חיבוק ושמישהו יגיד לה שהיא תהיה בסדר. את בסדר גמור, אני מאמינה בך וביכולות שלך לגרום לשינוי בחייך, אם רק תרצי.
*מיכל צרפתי היא מאמנת אישית לנשים