בימים שבהם כל גבר באמבטיה חש עצמו מינימום מייקל פלפס וכל אישה בטייטץ חולמת להיות נדיה קומנצ'י, הרוח האולימפית הגיעה גם אליי. זה לא היה כזה נורא אילולא הייתי בהריון כה מתקדם בו כל תנועה או תזוזה, הופכת לדילמה רצינית. מצד אחד אני ממש לא רוצה לאבד את מה שצברתי עד היום (למעט שומן וצלוליט, שאותם אתם מוזמנים לקחת בכיף). מה גם שאני רגילה להתאמן, אני אפילו אוהבת את זה (כלומר סובלת מכל רגע אבל נהנית אחר כך), כושר משאיר אותי ערנית ואנרגטית, ומקפיץ את האנדרופינים שלי עד כדי כך שאני נוטה לשכוח שאני פילה בהריון (עד שאני קולטת את ההשתקפות במראה כמובן).
אבל מצד שני בדילמת ה"להתאמן בהריון או לא?", הרי שאני כבר לא ילדה (אבל יש לי אחת בבטן), הכל הרבה יותר קשה פיזית, אני לא בשיא הכושר שלי, זה כרוך בסיכון מסוים אם חלילה אעשה תנועה לא נכונה, בגדי הספורט עוצרים לי אי שם בפטמה, אני עייפה כמו חייל בטירונות קרבית, וכואב לי כמעט בכל תנוחה (אפילו בשכיבה!).
חיפשתי משהו יותר נשי, יותר אינטימי, יותר קטן ופחות חושפני ממכון כושר טרנדי. לצערי לא מצאתי אחד כזה ולאחר לבטים רבים, נרשמתי לסטודיו מוכר שהיה נראה שיענה על הצרכים שלי בתקופה המיוחדת הזאת (ככה כתוב על תכשירים לנשים בהיריון, לא גונבת קרדיט). סגרתי איתם שאעשה מנוי לחצי שנה, אקפיא אותו ברגע שאלד לכמה חודשים ואז נמשיך. למקרה שבחודש הקרוב לא יילך לנו - ניפרד כידידות בנפש. ההסכם נראה לי הוגן והלכנו על זה.
במהלך 3 שבועות הצלחתי להגיע רק פעמיים לשיעורים וגם זה עשיתי בקושי רב ואחרי שכנועים עצמיים כי הסתבר לי שהשעות בסטודיו יותר מדי ספציפיות. ואני, איך לומר, הכי לא ספציפית שיש – עם ילד קטן בבית, אני לא מאוד גמישה (תזכירו לי מה זה בכלל?) , מה גם שהמעבר מאימון אינטנסיבי למכון לייט – מאוד שעמם אותי ומצאתי את עצמי כמעט נרדמת בזמן השיעור. השיא היה כשניסיתי לפצות את עצמי ואת המצפון שהעיף מבט מודאג על התחת שלי, והחלטתי לדפוק הליכה בפארק כנגד כל הסיכויים. 
כבר באמצע ההליכה הרגשתי איך הבטן שלי מתקשה, איך מתחיל לכאוב לי בצד, ואיך לחץ בלתי מוכר מוקרן לי על הבטן התחתונה, אמאל'ה! מה יקרה אם אלד כאן?! ליד הבת יענה והבמבי, אין כאן אפילו אפידורל! וחשוך! איך אני אעשה בייבי סלפי? ורגע, התיק לידה בבית ומה אני אספר לילדה? שהאמא הסתומה שלה הלכה בפארק וככה היא הגיעה לעולם בין עטלפים לרוכבי אופניים עם מכנסיים צמודים מדי? אין מצב. דידיתי הביתה בהיסטריה והבנתי שבהיריון הזה אני וספורט כבר לא. ומה שיהיה יהיה.
תקפיאי ביציות לפני שנקפיא לך את המנוי
למחרת התקשרתי לסטודיו הנחמד והסברתי להם שמה שחששתי ממנו - קרה ואני פשוט לא כשירה להתאמן. ביקשתי שכפי שסיכמנו מראש – ניפרד כידידות, אבל להפתעתי הם שכחו לומר לי שהפרידה הזו תגבה ממני קנס+ דמי ביטול בנוסף לדמי רישום ותשלום חודשי. כך יצא שעל 3 שבועות בהם בקושי התאמנתי, נאלצתי לשלם כמעט אלף שקל. הייתי המומה ומאוכזבת, ואפילו שבדרך כלל אני נוטה לוותר, החלטתי שזה לא יקרה הפעם.
ניסיתי להעמיד אותם על טעותם בכל אלמנט אפשרי, אבל נציגות המכון ממש התעקשו. שלוש נציגות שונות, לא פחות ולא יותר, ניסו לשכנע אותי להקפיא את המנוי, עד שחטפתי קריזה ואמרתי להן שאני בסך הכול רוצה שיעמדו בהסכם הראשוני. אבל הן טענו שלא היה ולא נברא וכנראה שהזיכרון שלי לא משהו (תמותי. אותי כבר לא תשכחי , חמודה). עוד הגדילו לומר שהשיחה בינינו הוקלטה ולא סוכם בינינו דבר שכזה. כשביקשתי לשמוע את ההקלטה - הן סירבו.
רק לאחר שחלקתי את המחדל הזה ברשת החברתית, פתאום דיברו אליי אחרת. לבסוף לאחר מאבקים רבים נעתרו לבקשתי והמנוי בוטל ללא הקנס. מהחוויה הלא נעימה הזאת הסקתי שהריון-לא הריון, זיכרון-לא זיכרון לשיא החוצפה הזאת ולשיא הגרידיות הזה ובקיצור לסטודיו הזה - אני לא חוזרת. ואני מקווה שגם אתן הריוניות יקרות תשקלו טוב טוב את צעדכן כשתשקלו את כל עניין הספורט הזה ותשימו לב טוב איפה אתן עושות מנוי.
עם כל הכבוד לריו 2016, אנחנו לא מתעמלות אולימפיות והחיים זה לא אולימפיאדה, בטח לא להריוניות בטרימסטר אחרון. בינינו, כשחושבים על זה לעומק, כל יום בהיריון הוא אליפות, מהצורך להתכופף כדי לקשור לקטן את הנעליים, עבור לאקרובטיקה בגילוח באמבטיה, וכלה בהתעמלות אומנותית במיטה שלא הייתה מביישת את אלופות הקרב רב. אז אני אומרת: עד שיהיו ענפים אולימפיים להריוניות - בואו נישאר אלופות במה שאנחנו ועדיף על הספה בסלון. הרי יש ימים שרק על זה שאנחנו אמא אמא - כבר מגיע לנו מדליה זהב, לא?
>> בטור הקודם: 25 סיבות למה הריון שני זה הדבר הכי טוב שקרה לך