את הסיפור הבא קיבלנו מהקליניקה של מיכל צרפתי, מאמנת אישית לנשים: "את רזה מדי", אמרה לי רופאת המשפחה המחליפה.
הייתי אז בת 27, נשואה טרייה, חצי שנה אחרי לידה ראשונה. הייתי אמא של מ', התינוק הכי יפה, חמוד, שמנמן ועגול שאפשר לבקש. אמא צעירה, עייפה ומותשת, שאין לה כוח וזמן לעצמה בכלל. לא הרגשתי שום דבר מוזר או שונה מבחינה גופנית, מעבר לעייפות ולא נראיתי לעצמי חולה. אחרי הכול, כל החברות שלי שילדו סביבי נראו לי עייפות בערך כמוני, עם עיניים טרוטות ומותשות ועם רצון עז להיעלם לאיזה שעת שינה טובה רצופה, אחת לפחות.
אני לא הבנתי מה זה אומר בכלל, אבל אמא שלי הבינה מיד שמשהו לא בסדר. ממצא שמוצאים באולטראסאונד בבלוטת הצוואר זו מכבסת מילים יפה ונוחה לעיכול של המילה הקצת היותר בעייתית: סרטן!
מהרגע שהבנתי שהמילה סרטן קשורה אליי והדבר הזה נמצא אצלי בגוף, על הבלוטה, התחלתי לפעול באופן מהיר ואוטומטי. אני בן אדם פרקטי וענייני ומיד הבנתי שיש בעיה שצריכה טיפול. התעסקתי בעיקר במה צריך לעשות על מנת לפתור אותה כמה שיותר מהר.
לרגע לא חשבתי בכלל על עצמי. לא חשבתי על מה הולך לקרות לי. כל מה שעניין אותי זה מה יקרה לתינוק המדהים שלי, אם לי יקרה משהו. הרגשתי בלבול ודאגה עצומה אליו, חשבתי שאני ממש לא רוצה להשאיר אותו לבד בעולם הזה בלי אמא, בגיל חצי שנה – זה לא יקרה!
קבעתי תור לרופא מומחה, שהסביר לי שיש לבצע ניתוח מיד כדי להוציא את הבלוטה עם "הממצא". ביקשתי מהאבא החמוד שלי שיתלווה אלי לפגישה עם הרופא הראשון והשני כדי שיקשיב ביחד איתי את כל ההסברים על הניתוח. אבא שלי הוא איש מדהים וחזק עם כתפיים רחבות ותמיד ידע לתת לי את סוג הביטחון והשקט שכל כך הייתי צריכה. גם בפגישות האלה ובמיוחד בהן.
חודש אחרי הגילוי, עברתי ניתוח להוצאת הבלוטה. אחרי ההחלמה מהניתוח, כחלק מהמשך הטיפול נכנסתי לשבועיים לחדר בידוד וזו הייתה ללא ספק אחת החוויות הכי נוראיות שעברתי בחיים. בחדר הבידוד, קיבלתי טיפול ביוד רדיואקטיבי, שמוגדר חומר מסוכן לסביבה וזאת הסיבה שמכניסים אותך למקום מבודד. לא הסכמתי שהמקום המבודד יהיה בבית חולים, אז מצאנו פתרון קצת יותר קל מבחינתי – חדר מבודד בבית של ההורים שלי.
מצאתי נחמה בנעמה קסרי
גם הסיוט הזה נגמר וחזרתי לסוג של שיגרה, אבל אחרת משהכרתי בכל כך הרבה מובנים. לבן זוג שלי היה מאוד קשה עם המחלה שלי והוא לא ידע איך להתמודד איתי או איתה, אז הוא פשוט בחר שלא להתמודד. אני נאלצתי להתמודד עם מצב הגופני ונפשי קשה – עייפות שאי אפשר לתאר, אני בלי בלוטה, בלי כדורים שאמורים לאזן אותי כי אסור לקחת אחרי הניתוח. מותשת ברמות אחרות. מסתבר שההריון שלי היה זרז לתהליכים דלקתיים בבלוטת התריס, שבעקבות זה גילו לי את הגידול בבלוטה. כעבור חצי שנה שוב נכנסתי לבידוד של שבועיים. חוזרים על התהליך פעמיים למקרה שהטיפול הראשון פספס בטעות איזה שהוא תא מסורטן. נכנסתי מאז לשגרה של בדיקות כל חצי שנה.
ארבע שנים אחרי שנולד הבן שלי, ילדתי את אחותו המקסימה. שנה אחרי הלידה שלה, נכנסתי שוב לניתוח, להוציא גרורות נוספות שנשארו לי ביתרת הבלוטה, שהוציאו בפעם הראשונה. לפני הניתוח הזה הבנתי שאני לגמרי לבד מבחינה זוגית. אין לי תמיכה, הכלה או שותפות לכל המסע המורכב הזה שאני עוברת כבר ארבע שנים. החלטתי להמשיך את המסע שלי לבד, עם עצמי.
התגרשנו.
היום' תשע שנים אחרי' בת 36. בריאה. עדיין נבדקת כל חצי שנה. אני יכולה להגיד היום שהחוויה הזאת מאוד תרמה לי כבן אדם. זה נשמע מוזר, אבל באמת שגדלתי וצמחתי ממנה. המחלה הזו מאוד חידדה את מה חשוב לי בחיים, הבהירה לי מיהם האנשים שיצעדו איתי לא משנה מה יקרה לי ולימדה אותי איך אני רוצה לחיות את חיי. מדובר בהתנסות מטורפת שאין להרבה נשים בגילי. כמובן שאני לא מאחלת את ההתנסות הזאת לאף אחת, אבל אם דבר כזה קורה, ונגמר כפי שהוא נגמר אצלי - אני מאמינה שצריך ואפילו חשוב לנסות למצוא את הטוב בכל הרע הזה.
>> לא רוצה ילדים - לא עכשיו ולא בכלל