הדבר היחיד שהרשיתי לעצמי לחשוב עליו היה את מי אני רוצה שיהיה איתי בחדר הלידה. אמא שלי, זה ברור אבל לא רציתי להפיל על אמא שלי את המעמסה והאחריות של להיות רק היא. היה לי חשוב שתהיה שם עוד מישהי. לצערי על אחותי כבר נאלצתי לוותר מהתחלה, כי סביר היה שהיא תהיה ממש בסמוך ללידה. לפני, אחרי, או באמצע – איך שלא מסתכלים על זה, סביר שזה לא יתאפשר.
היא מנהלת את כל הסיטואציות הכי מלחיצות שאפשר לחשוב עליהן בצורה הכי רגועה שפגשתי. פניתי אליה ושאלתי אותה האם מבחינתה זה בכלל רלוונטי. תמר מאוד התרגשה מכך שבחרתי בה וסיכמנו את העניין כסגור. היא זמינה. היא גם הכינה את בעלה לכך, וגם הוא פרגן, אפילו שהמשמעות היא שהוא יצטרך לטפל בבנות.
ואז הוא הגיע במלוא הדרו. חודש תשיעי. אני רואה כבר את הסוף אבל עדיין מסרבת לחשוב עליו. החלטתי שאני זורמת. גם בחרתי שלא לעשות קורס הכנה ללידה אלא לבוא "על עיוור" ולזרום עם מה שיהיה. אני גם יודעת שקודם הילה אחותי תלד וזה עוזר להסיט את המחשבות מהלידה שלי.
אמצע הלילה. הטלפון מצלצל. הילה על הקו מדווחת שיש לה צירים. אני אורזת את חפציי ומתגלגלת לכיוונה. אנחנו מעבירות לילה שלם בנשימות ובתזמון צירים, בזמן שגיסי צופה לו בנחת בטלוויזיה ב-NBA, אני דווקא גומלת לו על הטיפול המסור. זמן לא רב לאחר מכן והיא נולדה ואנחנו מקבלות את האחיינית המקסימה שלי שעונה לשם דניאל (למען האמת היא עדיין לא עונה).
לשמחתי הלידה של אחותי השרתה בי סוג של רוגע. איחלתי לעצמי שהלידה שלי תהיה קלה וטובה כמו שלה: להיכנס ולצאת. אז זהו שלא. לא בדיוק. גם לא בערך. גם לא קרוב. בקיצור, הכי רחוק מזה – זה מה שקרה לי.
11 ימים הספקתי ליהנות מהאחיינית החדשה והמקסימה שלי. זה עזר לי להתאמן קצת. ואז תורי הגיע. ידעתי שזה יגיע. קמתי בבוקר שישי בהיר וידעתי. פשוט ידעתי שיש לי רעלת הריון. ידעתי כי עברתי את זה עם אחותי שבועיים קודם. אז הצטיידתי בתיק לידה וניגשתי לחדר מיון יולדות בידיעה שאני יוצאת משם בידיים מלאות.
תוך דקות ספורות הרופא אישש את מה שכבר ידעתי. ממש מבאס. רעלת הריון. אני תכננתי ללדת בשבוע 40. לא באמת תכננתי תכננתי, אלא ייחלתי. ממש רציתי לחגוג את ליל הסדר כשהקטנה עוד בפנים. אבל מהרגע הראשון שגיליתי שאני בהריון, הבנתי שהרצונות שלי הופכים להיות ממש לא רלוונטיים. בערך מעתה ועד סוף החיים.
האמת שזה היה ממש בסדר מבחינתי. צריך ליילד. פשוט ככה. לייצר לידה מכלום. כי יש רעלת. ממש כזה. הודיעו לי חגיגית שזה הולך להיות ארוך. ארוך מאוד. ארוך וכואב למען האמת. הזעקתי את תמר מהקצה השני של הארץ. קצת שמחתי שזה יום שישי, אבל התבאסתי בשבילה שזה הולך להיות ארוך.
כבר בשלב מאוד מוקדם של הלידה, התנצלתי בפני תמר. התנצלתי בפניה שאני משחררת את המקום של לחשוב עליה בלידה, על כך שאני מייבשת אותה במשך 30 שעות ארוכות, על זה שהרחקתי אותה מבעלה והבנות בוויקנד, על זה שהיום זו אני פה. כל חיי אני עסוקה בלחשוב על כולם, עכשיו אני רוצה קצת, רק קצת, לחשוב עליי. היום היא פה בשבילי.
אנחנו מגיעות לחדר לידה. מצוידות בכובע טמבל ומצב רוח טוב. המיילדת נכנסת ומתחילת במסכת קושיות: "אז אתן בנות זוג"?
"לא, חברות".
"את לא נשואה?", היא מבררת.
אני עונה "לא" קצר וענייני, ורוצה רק לומר: הלו! תתקדמי.. כואב פה.
בכל עננת הלחץ הזו, ממש חיכיתי להיות אחרי. רציתי שזה ייגמר. והכי הייתי סקרנית לראות אותה. אל תשכחו שאת אביה לא ראיתי, ולכן הסקרנות הייתה בעיצומה: למי היא תהיה דומה? איך היא תיראה?
בסוף היא נולדה. וכמו כל דבר בחיים, גם זה הסתיים. בשנייה שהיא יצאה הרגשתי שחיי השתנו לעד. ושהיא שלי. ורק שלי. יצרתי חיים חדשים. עבדתי קשה כדי להביא אותה, עבדתי קשה גם כדי להוציא אותה. והכל היה שווה. הייתי עוברת את הכל שוב מחדש. היא כל מה שחיכיתי לו כל חיי. עידן חדש נפתח.
ושמה עידן.