יש הריון. לא מאמינה ולא מעכלת. החלום של חיי התגשם, זה שהשקעתי בו למעלה משנה את כל כולי ועוד. יש שיחשבו שהמטרה הושגה. אבל בכל בועת האושר הזו לא שכחתי לרגע שהמטרה בפועל היא לא ההיריון עצמו (טוב, אולי רק לרגע קט), אלא הרצון ללדת ילד בריא – ולהמתין תשעה חודשים עד שזה יקרה, הרגיש לי רחוק ממני שנות אור. מצד אחד אני שמחה ונרגשת, ומצד שני מפוחדת ומבועתת. מלאת פחדים וחרדות ואט אט מפתחת היסטריה שמא הכול עוד ישתבש.
כך או כך, שניים או אחד, הייתי חלק מהזמן בעננים, וחלק מהזמן על הקרקע חזק. כבר בשבועות הראשונים להריון הבנתי שעליי להיפרד מדוקטור גדעוני שליווה אותי במהלך כל הטיפולים והעניק תחושת בטחון של "מבוגר אחראי". הפרידה הייתה לא פשוטה, והרגשתי כאילו אני צריכה לצאת לבדי "לעולם הגדול".
כל זה הציף מחדש את התחושות של איך אעבור הריון לבד. זה נכון שאני רגילה ומסתדרת מצוין עם לחיות לבד ולא כברירת מחדל, אלא כבחירה אמיתית. הדברים היחידים שתמיד מאתגרים אותי בחיים שלי הם המכשולים הטכניים (הכי רחוק שלי היה להחליף מנורה). לשמחתי, גיסי, מרכיב מטוסים במקצועו, נחלץ לעזרתי בשמחה. אני חושבת שכבר בשלב מוקדם הוא הבין שכשהוא התחתן עם אחותי, הוא קיבל גם אותי כ"עסקת חבילה" - יש בינינו הסכמה שלא בשתיקה והיא מבוססת על משוואה פשוטה: הוא עוזר לי בכל מה שצריך להרכיב ואני עושה בייביסיטר על יובלי, האחיינית המקסימה שלי.
אז את האתגרים בלחיות לבד אני צולחת ואוהבת - אבל הריון לבד? קצת מלחיץ. מה אם לא ארגיש טוב? ואיך אנקה את הבית כשאני מתגלגלת ככה? ומי ייתן לי מענה מיידי לחשקים שיש לכל אישה בהריון?
ככל שהזמן חלף, הבנתי שזה שטויות. לא הייתי זקוקה לנוכחות גברית בהריון שתדאג לי למלפפון חמוץ, או לגלידה בטעמים כאלו או אחרים, או כל דבר מוזר אחר שרק אישה בהריון יכולה לחפוץ בו. אולי זה נחסך ממני בדיוק משום שנעדרת נוכחות זוגית בחיי. אבל כל דבר שרציתי זכה למענה מיידי - המשפחה פינקה במאכלים טעימים (אחרי שחלפו הבחילות וממש יכולתי לחשוב על מזון מכל סוג שהוא), ואף אחד לא נתן לי להרים כלום.
למעשה אפשר בהחלט לומר שפונקתי אפילו יותר מכל הריונית ממוצעת – ככה זה כשל אחד "מרחם" עליי שאין מי שעושה זאת במשרה מלאה, כולם עושים זאת מיוזמתם. מומלץ בחום, אגב.
"מה, תכננתן את זה?"
אבל הבשורה ששדרגה את כל ההריון הזה היה כשאחותי, שצעירה ממני בשלוש שנים, גילתה שהיא גם בהריון, שבועיים לפניי, וכן זה הריון מתוכנן שנקלט די מהר (לקראת סוף ההריון שלנו, גם גיסתי האחת והיחידה, הצטרפה לחגיגת ההורמונים. ואז, חוץ מאמא של, כל נשות המשפחה הלכו עם כרסן בין שיניהן).
ההיריון המקביל שלנו, בייחוד בזכות הדמיון החיצוני בינינו, היה מאוד אטרקטיבי בעיני כולם. לכל מקום אליו הגענו הופנו כל המבטים. את השאלה "תכננתן את זה"? שמענו מאות פעמים במהלך ההריון – אליה הצטרפו עוד שלל שאלות משונות לגמרי ("לא, לא תכננו את זה, זה קרה במקרה, כמו נס, אני עבדתי קשה למעלה משנה והיא התעטשה ונכנסה להריון"). על אף שאנחנו דומות וקרובות במיוחד, אחותי הילה חיה חיים שונים משלי. היא חיה חיים "רגילים", אם תרצו. לפי הספר: נשואה באושר רב לבעל מקסים, והם הורים ליובל ועכשיו שוב מצפים. לבת, בדיוק כמוני. לכל ה"קופצים" למיניהם - לא, אני לא מקנאה וגם לא קינאתי. אין פיסת קנאה ביני לבין אחותי, אני שמחה ומאושרת בשבילה, וגם סופר מפרגנת. יש לה זוגיות מדהימה, אבל הרווקות שלי היא לגמרי מבחירה.
אחותי היא הנפש התאומה שלי, החצי השני שלי, החצי הטוב. העובדה שאנחנו בהריון ביחד הרגישה לי כמו חלום. כל מי שמכיר אותנו יודע שאנחנו כמו תאומות סיאמיות. עושות הכול ביחד, אבל לא חשבתי שנזכה גם להעביר את החוויה הנפלאה הזאת ביחד. חלום. מדי פעם הרשיתי לעצמי לפנטז על חופשת לידה משותפת, מלאה בקניונים, בתי קפה ושופינג, אבל מיהרתי לסלק כל חלום כזה שהבליח, רק שלא תהיה "עין רעה". הרי הדרך עוד ארוכה ומפותלת עד לחופשת הלידה. לבינתיים, תנו לי ליהנות מההריון הכי זוגי שלי.