לאחר ששרדת בגבורה את טירונות אוגוסט 16בשינוע טנקים בעיר הגדולה, והגעת בחתיכה אחת (עם מטען עודף) כמעט לסוף המסלול, החודש התשיעי עומד בפתח ואז מגיעה השאלה האמיתית: מתי לעזאזל לצאת לחופשת הלידה? (תזכורת: להכניס להיריון את האידיוט שטבע את המושג הזה, כי כל קשר בין חופשה לחל"ד מקרי בהחלט)
והאמת? זאת אחת הדילמות הקשות בהריון.
מודה, ההריון הזה הביא אותי למצבים פתטיים במיוחד, אבל אני מצליחה לשכנע אותי שאוטוטו זה נגמר. בכל זאת, כבר חודש תשיעי, תכף היא תצא ואני אהיה אדם חופשי ואשלים שעות שינה לנצח (חוץ מהקטע של אדם חופשי ושעות שינה).
בבוקר, הכל נראה טוב יותר. אני מכינה את הילד לגן, מתארגנת בקצב של אישור תמ"א בתל אביב ובקושי רב מעמיסה את עצמי על האוטו לעבודה, בדרך – אני משכנעת את עצמי שככה הזמן יעבור לי יותר מהר, החיים יראו יפים יותר, יהיה אקשן, יהיה כיף, יהיה מאתגר, אני אפגוש את החברים שלי והקולגות, ובנוסף, אני אצור איזה קמפיין מגניב או פרומו או שיר.
אלא שאז אני נכנסת לעבודה, והחניון ממול קורס, וכולם בהיסטריה והבוס בלחץ וצריך לתסרט איזה משהו דחוף כלשהו בדיוק ולא כיף בכלל ואפילו מפחיד, ואז אני אומרת לעצמי: "עינת, בשביל מה את צריכה את כל זה?!" צאי לחופשת לידה מוקדמת, תשבי בבית קצת, תנוחי, תתכונני נפשית, תנוחי, תתכונני פיסית, תנוחי, תראי סדרות של בנות, תנוחי, תראי חברות תנוחי, ואחרי 24 שעות תשתגעי מרוב מחשבות ופחדים על מה שעומד לקרות ותקפצי מהמרפסת.
לכן אני טוענת שזאת באמת התלבטות קשה: מצד אחד, התחושה הפיזית המייגעת, הכובד והכאבים שנוספים בחודש תשיעי והלחץ. מצד שני, לשבת בבית בחוסר מעש בלי הסחת דעת, רק לסבול בשקט בלי אפשרות לקטר לאף אחד, ולחכות שהמשיח יגיע או הצירים. מצד שלישי, זו הזדמנות לנוח ולצבור כוחות להמשך. אבל רגע, מה עם שעון החול האכזרי שיושב לנו על הראש, או בשמו השטני: דמי לידה? הרי מהרגע שאנחנו יושבות בבית - מאה הימים שלנו נספרים לאחור וכך גם הכסף. ולצערי, לביטוח לאומי לא ממש אכפת שאין לנו כבר מה ללבוש, שאנחנו חרדות מירידת מים פתאומית או שפשוט כואב וכבד לנו. בינתיים המונה דופק.
בצד השני של העיר, ישנן האימהות האקסטרה מפונקות שמכריזות כי כבר בחודש חמישי יצאו לחופשת לידה כדי להירגע, להתחבר להיריון, לעשות קורסים חסרי משמעות בדיאדה ולהגיע ללידה בשיא האנרגיה. אז שאלתי את אמא שלי מה לעשות, ובגרסה הגרועה עוד יותר: את הבנזוג. הוא הבין מאוד שאם אשב בבית משבוע 37, נפשוט את הרגל תוך שבועיים, אז הוא ניסה לשכנע אותי לעבוד עד לירידת המים. זו הנקודה שהבנתי בדיוק מה אני צריכה לעשות, ותודה לבן זוגי המשכנע.
נכון שכלכלית זה אולי לא הכי משתלם, אבל בינינו, כמה כבר אבזבז במצב שכיבה?, העבודה תחכה לי כשאחזור, וזה גם בריא לנפש להתרענן לפעמים בעיקר בעבודות יצירתיות, כך שכשחושבים על זה הם צריכים להודות לי על ההפסקה הזאת, וזה לא שיהיה לי חופש אמיתי בשנה הקרובה.בואי נודה על האמת , גם השקט הזה שאין אף אחד בבית – לא עומד לקרות לך בקרוב אלא אם את מתכננת טיול ויפאסנה עם הבייבי.
אחרי הרבה לבטים, הרבה עצבים ולדעתי אפילו קצת צירים, הגעתי למסקנה אחת ברורה. כדי לחסוך מאיתנו גם את הדאגה הזאת, מדינת ישראל צריכה להוציא חוק חדש, ויפה חל"ד אחת קודם! : כל אישה שמגיעה לחודש תשיעי בשלום, חייבת לצאת לחופשת לידה מיידית ע"ח המדינה, ושאני אומרת חופשה אני לא מתכוונת "חופשה" כמו בחופשת לידה, אלא כזאת עם בטן גב (הרבה בטן במקרה שלנו) שייק פירות ביד ומסאז' ברגליים, רגע לפני הסערה. בלי סרטים, בלי התלבטויות, בלי השוואות ובלי ירידת מים במשרד של הבוס. מגיע לנו. ובתור היוזמת של החוק, ובתור אישה גאה שצולחת את שבוע 37, אני הולכת לנסות אותו ממחר. חופשה לידה מוקדמת נעימה גם לכן. ניפגש בליס. או בחוף.