טפשת או טמטמת – איך שלא תקראי לה, היא גורמת לך לעשות פדיחות שאין כדוגמתן. סולחים לך, כמובן, כי את בהריון, אבל את הבושות תזכרי הרבה אחרי הלידה. אספנו כמה סיפורים על אירועי טפשת קשים, מביכים עד אימה – שאולי יגרמו לך להרגיש קצת יותר טוב עם הפאשלות הקטנות שלך. מה שבטוח הם יקרעו אותך מצחוק
רוני שגב | מערכת מאקו הורים | פורסם 21:49 13.06.13
שלחתי את הסמס לחמותי. כמה שאני טיפשה!!|צילום: ThinkStock, getty images"לקראת סוף ההריון היו הרבה עניינים סביב מי ילווה אותי לחדר הלידה. חמותי מאוד רצתה לבוא, אני חששתי שבחיים לא אצליח ללדת כשהיא ברדיוס בית החולים, שלא לדבר על החדר שאהיה בו. בעלי היה תקוע באמצע, והתווכחנו על זה המון. אחרי שהעליתי את הנושא אצל הפסיכולוגית שלי, וקיבלתי כמה תובנות, כתבתי לבעלי הודעה ממש ארוכה בוואטסאפ, שבה פירטתי כל מיני אירועים שהיו איתה בעבר וסיימתי בקביעה נחרצת שאמא שלו לא מתקרבת לחדר הלידה, גם אם זה אומר שהילד שלנו יוולד להורים גרושים. מרוב סערת רגשות לא שמתי לב, ושלחתי את ההודעה אליה. רציתי למות במשך כמה שעות טובות, בעלי הסביר לה שאני עצבנית מההורמונים, אבל בואו נגיד שאת הפרצוף החמוץ שלה אני אראה עוד הרבה שנים".
"כבר התרגלתי להתבלבל בין המפתחות של הבית, המשרד, הבית של ההורים שלי ותיבת הדואר, לא חושבת שהייתה פעם אחת בהריון שהצלחתי לפתוח דלת כלשהי בניסיון הראשון. אבל כשקלטתי את עצמי עומדת ומנסה לפתוח את הדלת של הבית עם השלט של האוטו, ממש מתעצבנת שהוא לא עובד ומנסה להתקשר לבעלי להגיד לו שצריך להחליף בטריות – אז הבנתי שאני בבעיה".
"עליתי לאוטובוס, ואחרי כמה ניסיונות להעביר את הרב קו התעצבנתי ושאלתי את הנהג אם הוא יכול לעזור לי. פתאום קלטתי שהוא מתפקע מצחוק, וגם כל מי שעמד מאחוריי בתור – כי ניסיתי להעביר את האשראי שלי, ופשוט לא קלטתי מה הבעיה".
"יום אחד חזרתי מוקדם מהעבודה, והחלטתי להיות יעילה. במקום להימרח על הספה נזכרתי שיש מלא כביסה לקפל, אז הלכתי למרפסת שירות, לקחתי ערימה של כביסה, התיישבתי מול היפים והאמיצים והתחלתי לקפל במרץ. השקעתי בטירוף, התאמתי גרביים, עשיתי פס ישר לחולצות – ורק אחרי חצי שעה הבנתי שאני מקפלת כביסה מלוכלכת".
ממי, אני מכינה לך ארוחה סוף!|צילום: Konstantin Li, Istock"התארגנתי לצאת לאירוע של העבודה, ודיברתי עם בעלי בנייד תוך כדי. סיימתי להתאפר ולהתלבש, הכנסתי את הארנק והמפתחות לתיק והתחלתי לחפש את הסלולרי שלי. הפכתי את הבית, ומכיוון שגם ככה הייתי הורמונלית התחלתי לבכות לבעלי בטלפון, 'אני לא מוצאת את הפלאפון שלי, איפה הוא יכול להיות, בטח איבדתי אותו, אוף!', והוא עוד מנסה לעודד אותי (ובעצם מסתלבט עליי) – 'לא נורא מאמי, תקני אחד חדש' – עד שפתאום נפל לי האסימון, שתקתי רגע והבנתי מה עשיתי... אגב, זה לא הרגיע אותי, ובמקום לבכות על הפלאפון שהלך לאיבוד בכיתי כי בעלי עבד עליי ונתן לי להיות לחוצה עד שגיליתי לבד".
"הייתי נורא גאה בעצמי שאני לא מזניחה את עצמי בהריון, ותמיד הקפדתי על שיער מתוקתק ואיפור, לק, בגדים יפים – דוגמנית הריון, בקיצור. עד שיום אחד קניתי סנדלים חדשים, וממש חיכיתי להשוויץ בעבודה. יום קודם מרחתי לק ברגליים (עם הבטן והכל, הייתי מניחה את הרגל על מכסה האסלה וככה מגיעה), כדי למקסם את האפקט, ורק כשהגעתי לעבודה גיליתי שמרחתי לק רק על רגל אחת".
"יש לנו גולדנית מתוקה, ובזמן ההריון השקעתי בה אפילו יותר מהרגיל, כדי שלא תרגיש מקופחת לקראת הלידה. במסגרת הפינוקים קניתי לה מלא צעצועים ועוגיות, ולקחתי אחריות על כל הטיולים שלה. יום אחד לקחתי את הרצועה, קשרתי שקית ניילון כדי לאסוף את הקקי, נכנסתי למעלית – ורק כשיצאתי מהבניין שמתי לב שחסר לי משהו קטן: הכלבה שלי. השארתי אותה למעלה, בבית, וירדתי רק עם הרצועה".
הלוואי ולמרוח לק בהריון היה כל כך קל. תיזהרי שלא לשכוח רגל אחת|צילום: Thinkstock"הפינוק היומי שלי בהריון היה ארטיק מגנום. וכדי שלא אתפתה להתחרע על חמישה ביחד, לא קניתי הביתה, אלא הייתי עושה טיול כל יום אחר הצהריים לסופר שליד הבית. יום אחד שטפתי כלים, והחלטתי להגדיל ראש וגם להוריד זבל אם אני כבר ממילא יורדת. רק כשבאתי להוציא את הארנק בקופה ולשלם על הארטיק שמתי לב שביד השנייה אני מחזיקה שקית זבל מסריחה ומטפטפת. הקופאית עד היום צוחקת עליי כשאני נכנסת לשם עם הבת שלי, ואני תמיד מצביעה עליה ואומרת שזה בגללה...".
"אני שונאת לבשל, אז הסידור אצלנו בבית הוא שבעלי מבשל ואני מכינה סנדוויצ'ים מושקעים. יום אחד הכנתי לנו סנדוויצ'ים לעבודה – לי עם חומוס ומלא ירקות, ולבעלי עם גבינה צהובה. מרחתי לו חמאה, שמתי עלי חסה ששטפתי וייבשתי וכמובן פרוסות של גבינה, ארזתי בניילון ושמתי לו בתיק. באמצע היום הוא התקשר ושאל אם אני מנסה להרוג אותו, ואם לא – למה לא הוצאתי את הניירות מבין הפרוסות של הגבינה. מאז ועד סוף ההריון האחריות על הסנדוויצ'ים עברה אליו".
"החניונים ליד העבודה שלי נורא יקרים, ובדרך כלל אני נוסעת באוטובוס וברכבת. בחודש תשיעי החלטתי לפרגן לעצמי, ונסעתי בוקר אחד עם האוטו. בסוף היום (שלזכותי ייאמר היה ארוך ועמוס למדי) לא שכחתי את מצב הרוח המפרגן, ואמרתי לעצמי שאני אקח מונית לרכבת במקום לחכות לאוטובוס. רק כשהתקשרתי לבעלי מהרכבת, והוא שאל אותי מה קרה לאוטו, ורק אז נזכרתי שהוא מחכה לי בחניון".
