אז איך לחזור? ובכן, עשיתי לי כזאת הכנה רגשית שביום שבו נחתי בעבודה ונפרדתי מאדווה בתינוקייה – כבר לא הייתה דרך חזרה. באתי עם השלמה מפוכחת ובוגרת שזה מה שזה, אלו החיים ועם זה ננצח. גאה לומר שאדווה כבר שוחה לה בתינוקייה, משתכשכת בחול ומתנדנדת כבת שנתיים. קלישאות על קלישאות, אבל הנחיתה המהירה מכניסה אותך מהר מאוד לשגרה של 100 קמ"ש. ובכל זאת, לרגל תום חופשת הלידה השלישית בחיי (וכן, ככל הנראה האחרונה), ולטובת כל חברותיי ההרות וכל הנשים ההריוניות אי שם - הנה כמה דברים שכדאי שתתכוננו אליהם. ואני כבר מקנאה בכן.
עוד בתשעה חודשים:
>> מוצרים מיותרים: את באמת צריכה פח טיטולים?
>> התינוקת שלי שמנה מדי!
>> צילומי הריון לא שגרתיים: קבלו השראה
חודש ראשון: את מטורללת
- את בוכה וצוחקת. וחוזר חלילה.
- את לא ישנה. אבל כשאת ישנה חצי שעה זה מרגיש לך כמו 12 שעות ארוכות.
- את רק מחכה לראות את הבייבי שלך פותח עיניים, וכן, עולה בך המחשבה להעיר אותו (אל תעשי את זה!).
- את מאושרת שירדו ממך כמה קילוגרמים וממהרת למדוד בגדים מהעבר.
- את מבואסת רצח שאת מגלה שיש לך עוד דרך ארוכה לג'ינסים עם הכפתור.
- את שוב בוכה וצוחקת. וחוזר חלילה.
- את מנסה להבין איך להניק (זה טבעי אבל לא תמיד פשוט).
- או שאת מנסה להבין איך להאכיל בתמ"ל. זה כאילו נראה פשוט (כולה מים ואבקה, הא?), אבל תופתעי לגלות שמדובר בתורה שלמה.
- את לא מבינה למה התינוק כל כך בוכה.
- לצערך את מבינה שזה גזים.
- לצערך, גם השכנים
- את קופצת לסופר פארם כשלוש פעמים ביום בממוצע - להשלמות ותיקונים
- את מחתלת. ולא רק את התינוק.
- אלא גם את עצמך. את נאלצת לעטוף את עצמך בשלל חיתולים ורפידות ענק שאמורים למגן את הדימום המטורף שלך שם למטה
- את עוד צולעת. זה יחלוף בקרוב.
- את לא ישנה בלי חזייה.
- את אוכלת עוגות. כלומר מיישרת אותן. ככה זה כשכל יום יש לך אורחים.
- את יוצאת לסיבוב הראשון עם העגלה ומרגישה הכי תותחית בצ'כונה.
חודש שני: את מסתגלת
- את מבטיחה להתחיל לשמור על המשקל. כלומר ליישר הרבה פחות עוגות.
- את מחכה שהחיוך הלא רצוני יהפוך להכי רצוני. זה יקרה אוטוטו.
- ברכותיי, את כבר לא צולעת. או מדממת.
- את מתרגלת נסיעה עם הבייבי באוטו ותולה סוף סוף את השלט המיוחל: תינוק באוטו.
- את מגלה אם יש לך עסק עם מרדן נסיעה או אחד שנרדם רק כשהאוטו מונע.
- את מאוד עייפה. העייפות הגדולה צונחת עכשיו אחרי האופוריה של ההתחלה.
חודש שלישי: את מבזבזת
לחלק זה קורה עוד קודם אבל נתתי לך חודשיים של הסתגלות. עכשיו מתחיל חודש הגיהוצים והוא לא תמיד נגמר. נא לעדכן את הצמוד..
- את מחליפה מתנות שקיבלת ומנצלת סוף סוף את השוברים שנתנו לך.
- אין את המידה שרצית? שטויות, תבואי גם מחר. מה כבר יש לך לעשות?
- את יושבת בבתי קפה. בהרבה בתי קפה.
- את מכירה את כל מבצעי הקפה+מאפה שיש בכל הקניונים הקרובים לאיזור מגורייך
- את כבר מתקנת את המלצרים החדשים שלא מדלקמים אותם כמוך.
- את ממשיכה להחליף מתנות ולנצל שוברים.
- את ישנה קצת יותר טוב.
- את מתאפרת סוף סוף.
- את מתחילה להנשיר שיער בכמויות. בערימות. במשאיות.
- אז כדי להרגיש טוב - את צובעת את השיער וקצת מסתפרת (אגב, זה באמת קצת עוזר)
- את קונה משהו חדש. בכל זאת, נמאס לך כבר מבגדי ההריון.
- את מחתלת בעיניים עצומות.
- את כבר לא מחתלת את עצמך.
- את חוזרת לעשות סקס.
- ייתכן ותקבלי מחזור. בהצלחה עם זה (הפעם הראשונה ארוכה מתמיד ומבלבלת. אבל ברכות - את שוב אישה מדממת).
- את מתחילה לחשוב: גלולות, התקן או יאללה עוד ילד. בהצלחה גם עם זה.
חודש רביעי: את מנשנשת
- את כבר פחות מבזבזת. כי התקשרו מהבנק כבר פעמיים ודמי ביטוח לאומי לא יצילו אותך כבר.
- את מגלה שיש לך תינוק פעיל. כלומר כבר לא ישן כל הזמן.
- את לא מחתלת כל כך הרבה כבר.
- את ישנה יותר טוב. כלומר יותר מחצי שעה.
- או לחילופין: ממשיכה לישון גרוע ומתייעצת בהמון פורומים של ייעוץ שינה.
- את בוחרת פעילויות חינמיות: פארק, שוב פארק, סבתא
- את אוכלת יותר. בוודאות.
- כשאת לא מנשנשת בראנץ', את מנשנשת את הבייבי כל הזמן. אחרי הכול, זה השלב שאפשר לכווצ'ץ אותם סוף סוף.
- את מבינה שמישהו צריך לסדר את הבית ולצערך כבר אזלו לך כל התירוצים.
חודש חמישי: את טיפהל'ה משועממת
זה יישמע מוזר אבל חופשה עשויה להיות משעממת בשלב מסויים. כבר די מיצית את הקניונים ובתי הקפה, לא נותרו לך חברות שיעמדו לצדך בתור לסופר פארם. התינוק שלך כבר יותר תובעני ובינינו, קצת – רק קצת נמאס לך ובא לך קצת זמן לעצמך. רק קצת. מצד שני, את גם מתחילה להיפרד מהחופשה, כי חלפו להם חמישה חודשים – הבוס כבר מציק מצד אחד, הבנק ממשיך להציק מצד שני, ואת מתחילה לחפש (תשבי בבקשה ותכיני ממחטה בהיכון) – מסגרת חדשה לתינוק. ואז זה מה שקורה:
- את שוב בוכה.
- את מבררת על תינוקיות או מטפלת בסביבה.
- מגלה שזה יקר. מאוד יקר.
- את גם מגלה את מה שידעת תמיד: אין תחליף לאמא.
- טוב, אולי סבתא. היא הרי בפנסיה.
- אבל מה תפילי עכשיו תינוק על סבתא? היא בפנסיה!
- אז את עושה עוד סבב של 20,000 תינוקיות ומגיעה לאותה מסקנה:
- אין תחליף לאמא.
- את מציצה בתדפיס עו"ש.
- את מכניסה את התינוק לתינוקייה.
- או קובעת לסבתא עובדה.
- את בוכה ימים ולילות.
- את עושה סיבובים אחרונים בלוקיישנים מבוקשים בטרם החזרה לעבודה ונפרדת מחברייך בחופשת הלידה: המלצרים, מבצעי ארוחת הבוקר, שידות ההחתלה, השומר בכניסה, השומר ביציאה, המנקה בסופר.
- את מסתפרת.
- את קונה משהו חדש ללבוש לעבודה.
- את בוכה כל הדרך.
- את מנשנשת את התינוק עד שהוא נעשה מעוך, מרוסק ואדום מנשיקות.
- את שמה אותו בתינוקייה להסתגלות.
- את בוכה וכועסת על עצמך מאוד.
- הרי אין כמו אמא.
- את פתאום לבד באוטו, בלי אף אחד.
- את קצת נהנית מזה.
- את חוזרת לעבודה.
- את בוכה, אבל ממש קצת.
ביום השני בעבודה את חוזרת לעצמך, ומחכה לתמונות מהגננת. ואז את מקבלת תמונה כזאת:
ואת מבינה שזה לא כזה נורא. והיי, זה דווקא נחמד לחזור לעשייה של גדולים, והיי – פתאום התינוקת שלך מסתכלת עלייך ומחייכת, ומאושרת ואפילו קצת נעמדת, ואת אומרת: טוב, יאללה – אז אולי נעשה עוד אחת מתישהו. כי אין אין על הילדים. אבל יותר מזה: אין אין על חופשת לידה.