עוד בתשעה חודשים:
החיים בגן השעשועים
הסיפור הוא כזה. כל אתגר חדש בחיים גורם לך להבין שעד שהוא פרץ לשגרה שלך – החיים שלך בסך הכול היו קלי קלות בטעם תות. כך למשל, כשאלה נולדה, זה היה נראה לי שהחיים בזוג הם הדבר הכי פשוט ומשעמם שיש. פתאום התוודעתי להשכמות בוקר מוקדמות, שבתות ארוכות, מחלות ארורות ושלל ימים שאי אפשר לעשות בהם דבר מלבד לחיות בגן שעשועים עם פעוטה. אלוהים, ילד זה לא קל. אלא שאז הגיע אוהד והראה לי מאיפה משתין הבולבול. על אף שכלל לא השתין עליי בקשת בכל עת שהחלפתי לו חיתול (מיתוס שיכול בהחלט לדלג עליכם, שתדעו), אוהד בהחלט גרם לי להבין כמה הורים לילד אחד נהנים מחופש מוחלט. שני ילדים זה הרבה יותר מורכב: איך נותנים יחס אישי לכל אחד? מה עושים כשאחד חולה והשני בהתגוננות מפני חיידקים? איך משלמים שני גנים פרטיים? איך הולכים איתם לאנשהו בלי למרוט שערות? איך משחקים עם האחד פאזל כשהשני רק רוצה לפרק אותו? שלא לדבר על לגו. איך מקריאים לאחד סיפור לפני השינה כשהשני כבר ישן? מנדנדים את האחד כשהשני רץ לכביש? איך עושים אמבטיה? איך חיים, איך?!?!?
אלא שאז נולדה לה אדווה, וטרפה את כל הקלפים מחדש. פתאום ללכת רק עם שני ה"גדולים" שלי זה פיקניק. פארק מים המוני ביולי עם אלה ואוהד? קטן עליי! גן שעשועים וריצה תמידית אחרי אחד בזמן שאני מנדנדת ממרחק בחוש הטלפתיה את האחרת? פיס-אוף-קייק. לבלות יום שלם עם ימבה גירויים לצד פרינססה בת 5 ופורע חוק בן שנתיים? הצחקתם אותי. אבל עם שלושה? איך עושים את כל זה עם עגלה או מנשא או סלקל, כשבמרכז העלילה ניצבת תינוקת שצריכה לאכול, לישון, לפלוט ולעשות גרעפס? וצריך שיהיה קצת שקט (רק קצת) אם היא רוצה לישון. ועכשיו לכו תשיגו את זה עם ילד שחייב לצעוק וילדה שמוכרחה לשיר.
שלא לדבר על כל האקססוריז שאתה יוצא איתם מהבית: בימבה, כדור, גירים, שמיכת פעילות, משחקים, אוכל, מים, פירות, חטיפים, עמוד שדרה. פו – התעייפתי. בקיצור, שלושה ילדים זאת חגיגה מסעירה. קרנבל לאורך כל היום. שני ילדים זה חיים קלים. ילד אחד זה מותרות. זוגיות בלי ילדים? יש דבר כזה בכלל?!?
היה לך קשה עד היום? היוש, צוק!
ואז הגיע צוק. צוק איתן. ולקח את כל האתגרים בחיי וגרם לי להבין שזה הכול סתם. קטן. פשוט. היה לך קשה להיות בבריכה עם שלושתם? נסי לבלות עם שלושתם בממ"ד! היה לך קשה להיות כל היום בחופשת לידה עד 17:00 עם תינוקת נופת צופים, ואז עם שני ילדים רק כמה שעות אחר הצהריים? נסי שלושה ילדים בבת אחת משעה אחת בצהריים על הראש שלך. עכשיו, אסור לך להתרחק מהבית. עלייך לתרגל כניסה לממ"ד שלוש פעמים ביום. עלייך לישון בממ"ד. עלייך להרגיע ילדה אחת שחוששת מטריקת דלת וילד אחד שפורץ בבכי בהישמע אזעקה עולה ויורדת. ואיזה יופי שהרדמת את התינוקת במשך שעה – כי עכשיו, תצטרכי לעשות את זה שוב. ושוב. ושוב.
אז מה עכשיו? עכשיו מחכים להפסקת אש, וכשזו תיכנס לתוקפה (הפעם על אמת, אינשאללה), אני הולכת לבלוע את העולם בביס אחד עם ילד אחד על הגב, שנייה במנשא, שלישית על האף – נלך לשפיים, ניסע לצפון, נצוף בים המלח, נצלול עם דולפינים, נאכל חומוס עם חיידקים, נחיה בגן שעשועים ונעשה כיף חיים בלי להתלונן. בלי להתבכיין. בלי להתפנק ומה שבטוח בלי מילה אחת על מרחב מוגן. או ממ"ד. או אזעקה. או חיים הזויים במציאות כאילו שפויה.
אז כן, אין ספק שאם יש משהו שמבצע צוק איתן לימד אותי על החיים זה פרופורציות. כמובן שגם ילד רביעי יכול היה לעשות את העבודה. אבל כבר אמרתי שסגרתי את הבאסטה ואני אישה של מילה. בערך.
(שימו לב: טור זה ישמיד את עצמו לאחר שהמבצע ייגמר, החיים יחזרו לשגרה, ואצטרך לקחת את אלה לחוג, את אוהד לחבר ואת אדווה לביקורת טיפת חלב. אני אכחיש כל אות שנכתבה כאן).