כואב לי בלב ובבטן עמוק עמוק
אין דרך יפה לומר זאת – אני בדיכאון. אמיתי. זה נשמע הכי סטייט אוף מיינד מתלהב וחסר פרופורציות של מתבגרת שמתבאסת מכלום ושום דבר, אבל אצלי זה אמיתי. יש לי סיבה הכי טובה שיש. כלומר, הכי רעה. אני נאלצת להיפרד מהדבר הכי יקר שיש לי ולהפקיד אותו במקום אחד. הרבה שעות של היום. אני מרגישה את הדכדוך הגדול הזה משתלט על כל חלקה טובה ומעיב על רגעים קטנים ביום. אני מביטה באדווה ומסוגלת להתחיל לבכות ברגע. בכי אמיתי מהלב, עם דמעות שזולגות ומקשות עליי להביט בבהירות. הכל נעשה מטושטש, וכואב לי בלב, ובבטן עמוק עמוק.
אדווה - הפעם השלישית שלי, כאמור, הגיעה לי בהפתעה והייתה מלווה בהרבה חששות, מחשבות, שיקולים, כמו גם שליש ראשון שונה מכל קודמיו. הוא היה קשה, מעיק, מבחיל ומקיא בעיקר. אבל אז אדווה הגיעה ומהרגע הראשון היה ברור שהיא שילוב במראה של אלה ואוהד, אבל עם טמפרמנט של תינוקת מלאך. ממש כמו בספר המיתולוגי שמלווה אותי כבר חמש שנים - "הלוחשת לתינוקות". כאמא מנוסה, ידעתי לחתל אותה בעיניים עצומות, להלביש אותה בידיים קשורות, להרדים אותה בקלילות של איילה, ולהצחיק אותה כמו שועלה. אני מכינה לה אוכל מתוך שינה (לא, אני לא מניקה), נושאת אותה על מנשא בשנייה ולא חרדתית כלל בדבר גרביים ושמיכה. ניסיון של שלושה, הא?
בגיל שלושה חודשים, היא כבר התהפכה. ורגע לפני שחגגה חצי שנה היא כבר זוחלת. אבל אני פתאום מבינה שזה בכלל לא אני, זאת היא. היא התינוקת המושלמת – ללא צל של ספק. היא נוחה לבריות, מחייכת לכל אחד באהבה ובבגרות, נותנת לי לשתות קפה בשקט, היא ישנה למופת (לא מאמינה שאני מודה בזה, אבל היא ראויה לזה בגדול), היא מרדימה את עצמה (אלוהים, שמישהו יעצור אותי), והיא הדבר הכי יפה ומתוק ומבין ונפלא שהחזקתי בידיי. זאת היא, הכל בה. אני רק נשאתי אותה תשעה חודשים. זה היה כל התפקיד שלי שם. היא הביאה איתה את כל הטוב הזה. ועכשיו מה? עכשיו למסור אותה? לחזור לעבודה? איך עושים את זה?
הלוואי והייתי יכולה אחרת. הלוואי ויכולתי למשוך לפחות עוד חצי שנה – אם לא שלוש. אבל לכו תסבירו את זה לחשבון הבנק שלי, ולחובות, ולמשכנתא ולחלומות. סיפורה של כל אם בישראל, כך נדמה. המאבק הבלתי אפשרי הזה בין הכיס ללב. אז אני מתנחמת בכך שאני מכניסה אותה לגן שאני מכירה היטב. הגן של כוכי, בו הייתה אלה שנתיים, אוהד נמצא בשנתו השנייה וכעת אני מכניסה את הכי קטנה שלי. מצד אחד, אני רגועה – הצוות מוכר, אמין, אהוב ומיומן. מצד שני, היא הראשונה שנכנסת לתינוקייה. אלה ואוהד היו אצל המטפלת המושלמת דוריס שבינתיים יצאה לפנסיה. וכעת אדווה תהיה עם עוד שבעה כמוה. טוב, בטח לא כמוה. היא אחת ויחידה. אבל אתם מבינים.
אדווה תפרפר שם את כולם
אבל פתאום אדווה זוחלת קדימה, דוהרת, מובילה והיא משמיעה קול שייראו וישמעו אותה. ובכל זאת, היא ילדה שלישית. היא טובה טובה, אבל לא פרייארית זאתי. היא תמה ומתוקה אבל יודעת בדיוק לאן היא רוצה להגיע. היא תבכה, אבל כשתביטו בה – היא תיתן בכם את החיוך הכי כובש שלא יאפשר לכם לעשות דבר מלבד להרים אותה לחיבוק גדול. בפעם השלישית, אני כבר צריכה לדעת שהם יותר חכמים מאתנו. היא תפרפר שם את כולם. הן לא יוכלו עליה. אני אומרת לכם.
ובכל זאת, עצוב לי בלב ובבטן וקשה לי וכואב לי. קצת בגלל שחופשת הלידה המופלאה הזאת מגיעה לסיומה ועמה כל הבונוסים והצ'ופרים של שלווה אמיתית, שופינג, בתי קפה וחופשה מעבודה, אבל בעיקר כי אני נפרדת מהזמן המיוחד הזה שהיה לי עם אדווה. רק עם אדווה. ועכשיו אני נכנסת למסלול הזה של עבודה ואחר הצהריים שבו אני מג'נגלת בין שלושת המופלאים.
