אני בדרך לממש את הפוטנציאל
וכך, עם שני ילדים בבית, מעט מאוד שעות שינה אבל אמביציה בשמיים, מצאתי את עצמי שמה על עצמי את הטייץ הכי לוהטים, גופיית הספורט הכי הדוקה וחיוך אחד מאולץ בדרך לחדר הספינינג בחדר הכושר פעמיים בשבוע, ב-20:15 בלילה (כן, לילה, זה נראה כמו נצח). בהתחלה זה היה קשה, אחר כך זה המשיך להיות קשה ובסוף, הבנתי שספינינג זה באמת קשה, אבל אלוהים כמה שזה שווה כל טיפה של זיעה שניגרת על פנייך. וכשאני אומרת טיפה, אני מתכוונת לגלונים מביכים. מזל שחשוך שם.
לאט לאט, הגוף התחיל להגיב לטיפול המאסיבי של דיווש עצבני, אינטנסיבי ועקבי. ארבעה חודשים לאחר מכן, חלק ניכר מהצלוליט עזב את הבניין, הזרועות התחטבו, הירכיים התחזקו, הבטן השתטחה, והקילוגרמים פשוט החלו לרדת. בשיא, הגעתי למשקל החתונה שלי, מלפני 6 שנים, שהוא אמנם לא נמוך מדי, אך בהחלט מצדיק "שאפו" ולחלוטין מספק אותי עד מעל השמיים. המלתחה גם זכתה לעדנה מחודשת: שמלות קצרות יותר, חולצות צמודות יותר, ואטיטיוד של אחת שעשתה את זה. היי, לא סתם ירדתי במשקל, אלא עשיתי את זה בעזרת כושר מיוזע וחסר רחמים שלא משאיר פצועים בשטח.
מי את ומה עשית ללילי הגרוטאה?
גם בבית, הפרסונה החדשה והארוזה לא רע שלי עשתה את העבודה, והתחלנו לעשות את זה בתדירות די גבוהה. הרבה יותר גבוהה מבעבר. אפשר לומר שמדובר היה בשיפור של 100 אחוז.
ואז, ביום תמים אחד, פתאום התגנבה לה מחשבה מוזרה: תהיתי מתי בפעם האחרונה קיבלתי מחזור. בנונשלנטיות זהירה, ניגשתי ללוח השנה והבנתי שלא עדכנתי את הפעם האחרונה (או לפחות כך חשבתי). הלב התחיל לפעום בחוזקה, אבל לעצמי אמרתי שבטח זה סתם חמק ממני. ניסיתי לשחזר את הדימום האחרון, ואת השיחה האחרונה סביב החבר החודשי.
"תגידי, הדס, זוכרת אז שהיינו בבריכה, ואמרתי לך שאני במחזור?", התקשרתי לשכנה לוודא רגיעה.
"כן, היה משהו כזה", היא ענתה בפשטות.
"זוכרת מתי זה קרה?", דרשתי תאריך בנימוס.
"משהו כמו חודש, נראה לי", אמרה והרגיעה אותי.
"אז הנה לילי, סתם נלחצת. זה עניין של כמה ימים ובלי לשים לב, את שוב מדממת כמו בחורה נורמלית ואחראית", אמרתי לעצמי בלחש ואחר כך בקול. אבל המחזור לא הגיע. גם לא בשבוע שאחריו, הוא לא קפץ לביקור. לא השמיע קול.
"אני חושבת שכדאי שנקנה בדיקה", אמרתי ליניב באישון הלילה. הוא, מרוקאי כהה עור, נעשה חיוור ברגע. מודה שגם אני. הלב שלי דפק בעוצמה. ניסיתי להרגיע אותו ואותי שזה בטח סתם, אבל בתוך תוכי ידעתי שאולי זה הכי לא סתם.
יצאתי מהשירותים בידיים רועדות, מנסה להסתיר את הבדיקה עמוק בתוך הכיס הצנוע. התיישבתי מול המחשב, מילים על גבי מילים מרצדות לי על המסך, אבל אני רק רואה אותיות דיוויד גדולות מהבהות וכמו צועקות עליי: "מה חשבת שיקרה כשפספסת חצי חפיסת גלולות בחודש ועשית את זה כמו שפנפנה? מה, את ילדה בת שתיים?".
טריליוני מחשבות חלפו לי בראש, הרצתי אינספור מספרים בראש: הגיל של אלה (4), הגיל של אוהד (שנה וחצי), הגלולות שנשכחו, הלילות שנעשו, הקילוגרמים שירדו, השעות שישנתי, השבועות שנותרו ומה לא. אבל בשורה התחתונה, בדיוק כשחשבתי שאני בדרך למרתון הספינינג הראשון שלי (עאלק), בדיוק שנכנסתי לתקופה של שגרה סבירה בבית, עם שני ילדים שישנים לא רע בלילה ומתעוררים סביר בבוקר, שמאפשרים לי גם ללכת לאימון כושר בלי מצפון שאני מזניחה אף אחד, אני מגלה שאני מתחילה הכול שוב מהתחלה. שנה וחצי בלבד מאז הפעם האחרונה שהייתי שם. אז היה נעים להתוודע מחדש, גם אם לזמן קצר, בטן שטוחה - שלום לך שוב ישבן אסטרונומי.
>> ואיך נראה ההריון השני של לילי? לכל הפוסטים מהגלגול הקודם
>> למה לא כולן עושות שלושה ילדים בשלוש שנים?