סירבתי בתוקף. פתאום להסתכל על עצמי במראה בתוך חתיכה אחת, עם הצלוליט, נראה לי כמו הדבר הכי מעודד שקרה לי. פרופורציות. הא?
בגדול, במקרו, בכללי – אני אדם שאוהב להדחיק. לא אוהבת להתעסק במחשבות קודרות, לא אוהבת לקרוא כותרות קשות, לא מסתקרנת לראות תמונות מזעזעות. אני פשוט יודעת שאם רק אכנס ולו בקטנה לעובי הקורה, אצלול לדיכאון עמוק. התמונות, המעשים, הפירוטים יטרידו את מנוחתי. לא אוכל לחזור לעצמי לכמה שעות טובות, אולי ימים.
אז אני מעודכנת בשוטף, לא בת יענה ברמ"ח איבריי, אבל ממעטת לרדת לפרטים כדי לשמור על שפיות. כל כותרת מרושעת ישר גורמת לי לחבק עוד יותר את ילדיי, לשמור עליהם קרוב אליי ולהתנחם שהם עוד קטנים, עוד לחלוטין בשליטתי. יש לי עוד שנים להתמודד עם המציאות האמיתית.
עוד בתשעה חודשים:
- נינט, את צריכה ללבוש סקיני היריון וטוניקה
- 20 קלישאות מעצבנות שאנשים יגידו לכם אחרי הלידה
- מה תעשי אם הבעל יבגוד בך במהלך ההיריון?
אם זה נראה כמו תחתונים, זה תחתונים
אבל אז אני רואה בפיד בפייסבוק שלי פרסומת חייכנית, מצולמת היטב, משווקת ומרוטשת עם הנוסח הבא: "סלפי קייטנת צילום". מדובר בחמישה ימים לילדים בגילאי א'-ו' שתלמד את אוצרנו כיצד לעשות סלפי אישי/קבוצתי, כיצד לעבד בפוטושופ, וכיצד להצטלם מול מראה. בין השורות הלא כתובות, יש להניח שילמדו את הבנות כיצד לשרבב שפתיים ולעפעף בעיניים – והכול במחיר מציאה של 680 שקל בלבד. מחיר קטן להרס עצמי גדול.
וזה מדכא אותי. מבאס אותי. מוריד אותי. זה לא אסון לאומי כמו חטופים, זה לא טראגי כמו אונס או רצח, אבל זה נורא ואיום, ומפחיד ומצמרר. אני מסתכלת על שלושת הקטנים שלי ותוהה איך אפשר לשמור עליהם מפני הסלפי המחורבן הזה שישתלט על כל עולמם. כי הסלפי המחורבן הזה הוא שם קוד לשלל מגמות מעצבנות ומזעזעות שרצות עכשיו ושגורמות לי להיות חרדה, היסטרית, משקשקשת שילדיי ייפלו אליהן. הנה רק חלק מהן.
נשף סיום בכיתה ט' בואכה חגיגות בת/בר מצווש חסרות פרופורציה: לימוזינות, שמלות פאר אצל מעצבים גדולים באלפי שקלים, איפור, שיער, מניקור פדיקור וסלפי. ככה צריך לחגוג סיום לימודים היום. טריוויאלי, מה לא? שמיניסטים עושים את זה כבר שנים ועכשיו מסתבר שהטרנד הקדים את עצמו לכיתה ט'. הבנות מתחזקות טבעות על השיניים, מרפדות כריות בשדיים ומדביקות ריסים בעיניים והכל מכיס ובחתימת ההורים. מה לעזאזל?
שורטס במקום מכנסיים: לא מזמן הייתי בקניון והבחנתי בשתי נשים לבושות בתחתונים. הן חשבו שאלה הם מכנסיים, אבל הלחמניות שלהן בצבצו משני צידי השוליים. ככה, לאור יום. אם זה מתלבש כמו תחתונים ומבצבץ כמו תחתונים – אז חמודות – זה תחתונים. כשהן הסתובבו קלטתי שמדובר באם כבת 45 (חטובה במצב מעולה) ובבתה, כבת 14. והן הולכות להן כאילו לא קר בקניון, כאילו זה נורמלי ללכת עם תחתונים, כאילו זה קביל שילדה בת 14 תיראה כמו לוליטה בחסות אמה, שמתעקשת לשמור על חסד נעוריה עם תחתונים בפומבי. כבר לא יודעת מה מזעזע יותר: האם, הבת או צו האופנה? הקאתי קצת בפה. מודה.
חרם: והנה עוד משהו שרץ בפייסבוק. תמונה של ילדה קטנה (נראית כבת 6-7), מחזיקה עוגה נפלאה ומפוארת של הלו קיטי, והטקסט המלווה: "השקענו, זילפנו, חגגנו אבל אף אחד לא בא ליום הולדת בגלל חרם שעשו על בתי. חגגנו בסוף בחיק המשפחה. היה טעים אבל לא נעים". אז נכון שחרם זו לא המצאה של 2014, זה היה כאן מאז ומתמיד, אבל זה מרגיש שזה הולך ונעשה קיצוני ומרתיח ומעליב ומשפיל הרבה יותר. וזה שובר. מפרק, כי זה כל כך קרוב לבית וזה יכול לקרות וזה קורה כל הזמן. ולרוב זה קורה מכלום, סתם כי מישהו בא לא טוב למישהו בפרצוף. וילדים, כבר למדנו, יכולים להיות רעים.
זה בידיים שלנו, ההורים
ויש עוד כל כך הרבה תחלואות. יש סמארטפונים שמטגנים לנו את המוח, יש מחשבים, משחקי מחשב, פרסומות בזויות ותוכניות ריאליטי שמלמדות אותנו איך להדיח אנשים כי הם לא נעימים לנו בזווית של העין, איך להוריד אנשים, איך לצעוק ולדבר בחוצפה לאנשים, לעשות דווקא. אז מה?
כשאני שומעת את כל זה, בא לי שהם יישארו קטנים. תמימים. נאיביים. שאלה תתפלא כל פעם שתראה מישהו משליך לכלוך לרחוב ולא לפח ותבקש לחנך אותו, שהיא תפער פה כשתשמע מישהו פולט מילה "לא מכובדת", שאוהד יגיד לי שהיה לו כיף בגן ושייתן נשיקה ויחבק, ושאדווה תושיט יד למשחק וזה ימלא את כל עולמה. אבל זה לא יקרה. הם גדלים מהר מדי, בטיל, בבזק. וגם אני, האמת. ופתאום אני מרגישה הכי זקנה. הכי לא מבינה את "הנוער של היום". מודה.
היום אני יודעת שכמעט הכול בידיים שלנו, של ההורים. כמעט. נתחיל בזה שנסתכל רגע על עצמנו. אחרי הכול, אנחנו ה-דוגמה. ה-מודל לחיקוי. אז כמה סלפי אנחנו עושים בעצמנו? (כן, חוטאת בזה, בקטנה, רק כי אף אחד לא טורח לצלם אותי עם הקטנים ועדיין אולי זאת לא סיבה מספיק טובה); איך אנחנו מתלבשות ואיזה מסר אנחנו מעבירות הלאה כשאנחנו לובשות קצר מדי או מתבכיינות על הצלוליט והישבן והציצי והבטן; כמה אנחנו באמת עם העיניים בתוך הנייד ולא בפרצופים שלהם.
ואנחנו גם יכולים שלא לרשום אותם לקייטנות הזויות, אנחנו יכולים לאסור עליהם ללבוש תחתונים בפומבי, אנחנו יכולים - ולמעשה אנחנו חייבים - להכריח אותם ללכת לימי הולדת של חברים כי זה חשוב כל כך, אנחנו מוכרחים ללמד אותם להיות חברים טובים ולא להיגרר אחרי אחרים. ברור לי שיהיו קרבות שאפסיד בהם כהוגן, אבל בדברים החשובים, הערכיים - אני רוצה להאמין שהרבה מזה בידיים שלנו. אז אולי לא נצליח לשנות את האופנה הקצרה והצמודה ובטח שלא נצליח לעצור את התפתחות הסמארטפונים וקדמת הרשתות החברתיות – אבל הגרעין, הבסיס, הערכים – זה לגמרי בכיס שלנו. אז יאללה, מי סוגרת איתי קייטנת נימוסים והליכות וחיבוקים ונשיקות לכל החיים לאמא ואבא?